מקצת שבחו

שאלה: מעשה שהיה כך היה, שבעיר תהילה כלכתא, יגן עליה אלוהים, היה להם ב' בתי כנסיות, אשר אחד מהם נקרא 'נוה שלום'. ואחרי כמה שנים, בא ראובן הגביר השר מאותה העיר, ודבר עם כל הקהל יחידי קהילת קודש 'נוה שלום', שעלה ברצונו הטוב לבנות בית כנסת חדש, סמוך ונראה לבית הכנסת 'נוה שלום', בניין נאה ומפואר מכיסו וממונו, בתנאי ועל מנת שאחרי בניין בית הכנסת החדש, יסתרו את הישן 'נוה שלום'. ונתרצה הקהל בזה. ...
ועמד הגביר, ובנה הבית כנסת החדש הנזכר, ויקרא את שמו 'מגן דוד' לעילוי נשמת מר אביו ז"ל. והוציא הוצאות רבות מאליפות מרובבות, סך עצום ונורא בתכלית היופי, והיו כל יחידה הקהילת קודש של נוה שלום מתפללים בו. ואמר להם הגביר: עתה כי בניתי הקהיל קודש החדש, תסתרו הבית הכנסת הישן כאשר היה התנאי בינינו זה.
וענו הקהל ואמרו: מאחר כי המלך רוצה לסתור בלאו הכי הבית כנסת הנזכר, בעבור שברצונו להרחיב הדרך, טוב הדבר שיבוא הסתירה מצד המלכות ולא מאתנו.
ואחרי זאת, נלקח לבית עולמו הגביר הנזכר, וקם בנו הגביר השר רצ"ו ישמרהו צורו ויחיהו, אחריו. וקמו איזה מהיחידים ופתחו הבית כנסת 'נוה שלום' להתפלל בו מאז ומקדם, ולקחו ספרים מהאישה רחמה, תפארת מלכות. ועל ידי זה התחילה הקטטה ביניהם, מאחר שפתחו הבית כנסת הישן, נתמעט המניין מבית הכנסת החדש, והגם שהיה מניין לכאן ולכאן. ...
תשובה: ומי יתן יהיה שישתוו הב' כתות אם יוכלו, ואם אפשר להם שיחזרו לבית הכנסת החדש כפי התנאים, והבית כנסת הישן יעשו אותו או תלמוד תורה או מדרש לקבוע בו ד' אמות של הלכה, ולא יבואו ע"י לידי סתירה, כי זה יהיה תוספת קדושה, שמעלין בקודש ולא מורידין. והיו כופים את יצרם שלא להרבות המחלוקת, ואל נא תהי מריבה, יני"ב שפתי תבענה תפילה, לפני אל נורא עלילה, שיתן בלבם לקרב השלום, והמלך שהשלום שלו יפרוס סוכת שלומו, וה' יברך את עמו בשלום, כן יהי רצון.

נשאלתי אם מותר לאכול שמן שומשום, הנעשה על ידי ישראלים בפסח בכלים חדשים, וגם שמבררים השומשומים שלא יהיה שום חיטה ומלח וכיוצא מדבר חמץ, והכל נעשה בכשרות גמורה.
ואם תמצא לומר שמותר - אם צריך התרה? אם לאו? מאחר שכבר קבלו עליהם שלא לאכול שמן שומשום בפסח וכבר נהגו בו איסור. על הכל יורנו המורה ושכרו כפול מן השמיים. ...
ולעניין אם צריך התרה או לא? - נראה לי בפשטות שהיכן שנעשה על ידי ישראל אין שום חשש חימוץ, שזה ודאי אינו צריך אפילו התרה, ומעולם לא אסרו עליהם כולי עלמא. ואם קבלו עליהם שאף שמן שומשומים, הנעשה ע"י ישראל לא יאכלו, משום שסברו שמחמיץ, זה בוודאי הוא מנהג בטעות.

ועל הנזכר כי מתגאה מצד עושרו, צריך שיתבונן כי גם העושר הנתון לו הוא מאתו יתברך, שאומר הכתוב: 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות'. ולא נתנו לו העושר להתנאות בו, אלא בכדי שיפזר ויתן צדקות. ואם כה יאמר כי העושר הזה לא השיגו כי אם על ידי כי טורח הרבה, ויגע בעשר אצבעותיו, לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות, לעשות פרקמטיא גדולה,
אפילו הכי - צריך שידע כי כל הטורח הזה לא הוא לבדו טרח ויגע להתעשר, כי אם בהיותו בחברתו הנשמה התמימה אשר בתוכו, כי היא חלק אלוה מלמעלה, ושניהם כאחד עשו את החיל הזה. אם כן נמצא שהגוף והנשמה המה שותפים בכל העושר הזה. ... ואם כן הדין נותן, שצריך לחלק השותפות הזה בהיותו בחיים, לעשות חשבון הדק היטב, וליתן מתנה לנשמה, דהיינו לעשות מצוות שיש בהן חסרון כיס, ולחלק צדקה ברבים.

הן בעוון מרוב העוני אשר ירד בעולם, ועמך בית ישראל צריכין פרנסה, ש'אם אין קמח אין תורה', דין גרמא - כי יש ביטול תורה. כי לא נמצא בנו מחזיקים ביד תלמידי חכמים, שיהיה להם פרנסה בכדי שיתמידו בעסק התורה, ובוא וראה להרב 'יערות דבש', כמה וכמה היה מוכיח את העם שבעירו בכדי שיחזיקו ביד התלמידי חכמים. וכמעט בכל דרוש ודרוש היה מוכיח על זה.
הגם כי בעירו היו דרים אחינו האשכנזים, כי בפי אחינו האשכנזים יש להם נדיבות הלב, ונותנים בשתי ידיים, ומחזיקים תמיד ביד התלמידי חכמים, ואפילו כך היה מוכיח להם.
כל שכן אנחנו בשלנו, שאחינו הספרדים, כי לא נמצא בנו אפילו אחד מהם, אשר יחזיק ביד לומדיה, כי צריכין תוכחה מרובה. והלוואי יהיה להם לב מבין ואוזן לשמוע כי עיקר הצדקה הוא עם עמלי תורה, כמו שכתבו רז"ל: 'אם בקשת לעשות צדקה - עשה אותה עם עמלי תורה'.