מקצת שבחו

'אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה' - משמע כשיעשה צדקה בצמצום מזונותיו, יזכה להרוויחם משפע רב היורד מן השמים, והטעם אם אפשר שהנה צמצום המזונות בא מכוח תגבורת הדין שיש למעלה, וכשעושה מצוות צדקה מתוך הדוחק, אזי ירבה החסדים למעלה, ויומתק כוח הדין, ויתרבה שפעו וירוויחו מזונותיו. ובזה יובן הפסוק: 'ועת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע' - רוצה לומר: שמהצרה עצמה, יש לך אופן שבסיבתו ייוושע האדם, אשר בצרתו, והוא כאומרו: ש'אם ראה שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה'. ויש לרמוז: 'וממנה' - אותיות 'הממון', שעל ידי הצדקה יתרבה שפע הממון למטה כאמור. וכן יש לרמוז במילת 'יושע' - גימטרייה דוד בן ישי - לרמוז שעל ידי הצדקה, ובפרט מתוך הדוחק, יבוא גואל לגאול ולהושיע ישראל כולם מגלותם.

'בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם. יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' - 'בני ישראל': גימטרייה תר"ג - וכשישראל עושים רצונו של מקום, ויהיו באחדות אחד ועוסקים בתורה, אז מאיר עליהם שם ה' ושם אדנות שהם ח' אותיות, ועם תר"ג הרי תרי"א - כמניין 'תורה' וכמניין 'יראת' (שמיים) וכמניין 'גמילות חסדים' - אז לוקחים ישראל כל השפע של הקדושה לעצמם. ...
ואם, חס ושלום, אינם עושים רצונו של מקום אזי: 'בהפרידו בני אדם' - כיוון שאין בהם אחדות ולא תורה. מה שאין כן 'כי חלק ה' עמו' - כשיהיו מייחדים שם ה' ושם אדנות אזי 'יעקב חלק נחלתו'.

נראה לתת טעם לקריאת 'שבת הגדול' ... כי אותו היום של יום שבת, שמשכו ידיהם מעבודה זרה, וחזרו בתשובה מאהבה, ונעשו להם כל העבירות לזכויות, ועל ידי זה נתגדלה מעלתם יותר מצדיקים גמורים לכן בישראל גדול שמו 'שבת הגדול' - על שם שנתגדלה מעלתם של ישראל.

בעניין יציאת מצרים שהחיוב אינו מצד זולתם, אלא לצורך עצמם כדי שיצטרפו כצרוף הכסף, ויהיו ראויים לקבל התורה ולזכות למתנת הארץ. לכך נקראת מצרים 'כור הברזל', וכיוון שהכל היה לצורך עצמם, נכללו הק"ץ שנים ברד"ו שנים ועלו לכאן ולכאן.
ועל פי זה יובן מה שכתב במדרש רבה וזה לשונו: 'אמר משה לישראל בחודש הזה אתם נגאלים. אמרו לו: והיאך אנו נגאלים והלא הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו, עליו השלום, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה? אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונכם.

ובזה אפשר להבין כוונת הכתוב הנאמר בגדעון: 'ויש ה' עמנו, ואיה כל נפלאותיו, אשר ספרו לנו אבותינו לאמור: הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין' - כי ידע גדעון שהקדוש ברוך הוא הוציאנו ממצרים באותות ובמופתים, שדבר זה מפורש בתורה, ואפילו תינוקות של בית רבן יודעים. אכן מה שכתוב: 'ואיה כל נפלאותיו' - כוונתו לומר שמכוח ניסי יציאת מצרים, נעשו ונמשכו אחריו כמה ניסים לשעתם וגם לעתיד לבוא, ולכן אנו מוזהרים לאמור: הלא ממצרים העלנו ה' - שאנחנו נזכור אותם הניסים תמיד, שזה הוראה שהוא יתברך עושה עמנו נפלאות בכל צרותינו.

'בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים' - שגלות מצרים היה על שהיו ישראל באותו זמן צרי עין, ומטעם זה ישראל כשיצאו ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה, שראו הטעם שיצאנו ממצרים בעבור הצדקה. ... ויש לומר: שמה מצווה זו עושה יותר משאר מצוות, לכרות ברית זה ביציאת מצרים. ואולם הם ראו שעיקר יציאתם ממצרים בעבור צדקת הנשים, והיא הייתה גרמה להפוך מידת הדין למידת הרחמים. ואזהרה שמעו מהקדוש ברוך הוא לעשות צדקה כמו שאמר לו למשה: כשם שאתה הווה עימי כך אני הווה עימך, לכן חיש מהרה כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה.

'צדק צדק תרדוף' - ואמרתי בעניי לרמוז רמז קטן, בסיעתא דשמייא, והוא שאמצעיות של מלות: 'צדק צדק' הוא ד"ד, והעניין שהנה בעניין הצדקה אמר הכתוב: יש מפזר ונוסף עוד כעניין הדד של המינקת, שכל עוד שהתינוק יונק והשפע מתרבה יותר, ואם אין התינוק יונק הגידים צומקים ויבשים מחלב.
וזהו שכתוב: אל תחושו לממונכם בעניין הצדקה, אלא צדק אחר צדק תרדוף, משום שבזה אתם מרבים עליכם שפע יותר וכמו שכתבו: 'יש מפזר ונוסף עוד' כדמיון הדד הנרמז במילת צדק צדק.