מקצת שבחו

שאלה: אדם אחד בעת צרת חוליו. נדר להפריש מעשר מכל, ואחר כך, ראה עצמו שאינו יכול לעמוד בנדרו מפני דחקו כי פרנסתו בדוחק, אם אפשר להתיר לו?
תשובה: הנה שאלה זו מתחלקת לשני צדדים, יש צד לומר כיוון שהוא נדר לצדקה, אפשר, שאין מועיל בו התרה, ויש צד לומר, שהוא נקרא נדר בעת צרה. ומעתה נבוא לספק הראשון, כיוון שהוא נדר של צדקה, אין מועיל בו התרה ממה שכתב מרן: הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן, נשאל לחכם והתיר לו. ועיין לרבי דוד בן זמרא, זכרונו לברכה, שכתב: ולעניין אם יכול להשאל על נדרו, הדבר ברור, שאם נשאל והתירו לו, שהוא מותר, שלא עדיף מכל קונמות והקדשות והנדרים ונדבות, אבל חכם המתיר לו נדרו חייב נידוי. וכן כתבו בפירוש המפרשים, והטעם הוא, מפני שמפסיד את העניים. ומכל מקום הנדר הותר. ...
ולכאורה יש להוכיח כן ממה שכתב מרן, זכרונו לברכה: אם היתה ההסכמה נדר לרבים, או סייג לתורה ולדבר מצוה, אינם יכולים להתירו. ולכאורה זה סותר למה שכתב בסימן רנ"ח ובסימן רכ"ח סעיף מ"ב: שנדר לצדקה יש לו התרה, הרי אף על גב בנדר של מצוה, כתב שיש לו התרה, ואיך כתב ולדבר מצוה אינם יכולים להתירו? אלא כדעת רבי דוד בן זמרא: אם כבר עברו והתירו לו, מועלת לו, אבל, מכל מקום אין מתירין. ומה שכתב אין לו היתר, רצה לומר, כיוון שהחכמים אינם יכולים להתירו, וזה משום שהמתירו בר נידוי, על כן אין לו התרה. רצה לומר: אין מי שיתיר לו.

'פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה.' - המפרשים האריכו בדקדוק הפשוט, שכיוון שיש בידו עוון ביטול תורה, אייך אומר: 'פשפש ולא מצא'. ולולי דבריהם הקדושים הייתי אומר תשובה פשוטה: כי עוון ביטול תורה, אפילו על זמן קטן, נענש. ולכן כאשר פשפש ולא מצא במה לתלות, יתלה שיש בידו עוון ביטול תורה, שאינו נרגש שביטל זמן קטן, וזה דבר אינו ניכר בבירור. ואם עשה כל מאמץ לפשפש ולא מצא, יכול לתלות ביסורין של אהבה. 'אלו ואלו יסורין של אהבה'. - רצה לומר: אלו שיש בהם ביטול תורה ותפילה, ואלו שאין בהם ביטול תורה כלל - כולם אהבה.

שאלה: אם מותר לקנות ביצי דגים מאצל אינו יהודי?
הנה, מכל דברי הפוסקים הללו, מוכח שאין לסמוך על סברת 'הבית יוסף' הוכחת הוראה, מנהג ואין כוונת 'הבית יוסף' רק לקיים המנהג שהרי החיד"א, זכרונו לברכה, שהליץ בעד מרן זכרונו לברכה, כתב לפטור, ומרן ליישב המנהג בא וכדומה. וכן מוכח גם מדברי בעל הלבוש, זכרונו לברכה, שכתב: ועכשיו פשט המנהג בכרכי הים לקנות ביצי דגים וכדומה, ומשכתב בכרכי הים, מוכח שמנהג מקומו אינו כן, ועל כן היכן שלא נהגו, אין לסמוך סברת 'הבית יוסף' לזו. ...
והדבר ברור בעיני, שאין לסמוך על זה, ואולי באותם המקומות שנהגו מנהג זה, אפשר שבדקו ולא מצאו, שהיה באותם המקומות דג טמא שיש לו ביצים אדומות כלל, ואחר שהחזיקו בזה כמה שנים, הורו להתיר האדומים בלא בדיקה. אבל, במקומות אחרים, אין לסמוך על זה בשום אופן. וכן, מוכח מדברי הרב חכמת אדם, זכרונו לברכה, שהדבר תלוי במנהג. ולפי מנהג אי ג'רבה אין להתירם.

שאלה: מה שנוהגים העולם לומר: עוף זה יהיה לשבת או ליום טוב וכדומה, אם זה חשוב נדר, ואם תרצה לומר שחשוב נדר האם יכול להניחו ולקנות בשר או עוף אחר במקומו?
תשובה: נראה ודאי מסברת עצמינו שהוא נדר גמור כיוון שעונג שבת ויום טוב הוא מצווה. אם כן, מהיכן תבוא לומר שלא יהיה נדר. ולעניין אם יכול לשנותו, נראה שיכול, ועיין בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ"ט סעיף א': האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא לידי הגבאי, יכול לשנותו, בין ללוותו לעצמו בין ללוותו לחברו ויפרע אחר תחתיו. ובוודאי, שלא חמור קדושת תענוג שבת מקדושת מעות לצדקה, וכיון שמצינו במעות צדקה יכול לשנות אחר תחתיו, אם כן הוא הדין גם בדבר המזומן לתענוג שבת, יכול לשנותו ולאכול אחר תחתיו, ומה גם אם יהיה הדבר ההוא, הוא יותר טוב ממנו, ויש לו בו תענוג ונחת רוח יותר ממה שהזמינו לשבת.

שאלה: איש אחד מכר מעשה ידיו, והלוקח הקדים למוכר הכסף, ואחר כך נתייקרו, אם יש בזה חשש איסור ריבית?
הנה מרן הביא משם רבי יצחק בר ששת שכתב: אבל כשאין לו, אף על גב שעכשיו לא מוזיל לו - מכל מקום אסור, כל שלא יצא השער, לפי שכיוון שלא נקבע השער, אנו חוששים שמא ישתנה השער ויתייקרו פירות בתוך הזמן שקבע לו, ונמצא שמרוויח הקונה בספק בהקדמת מעותיו, וגם המוכר יצטרך לקנותם כשער היוקר, אבל, כשיצא השער, אף על פי שאין לו, מותר בהקדמת מעות, שהרי זה כמי שיש לו, שאף על פי שאין לזה, יש לזה ויכול המוכר לקנות לו עתה פירות באלו המעות, ואם כן הוא הדין, גם בנדון שיכול המוכר לקנות הדבר ההוא של מעשה ידיו מן הזולת.