מקצת שבחו

מנהג מצרים, שלא לומר תחנון, כשיש בבית הכנסת נער, שמתחנך במצוות תפילין. - נהר מצרים, ונראה שורש המנהג מנער שנעשה בן י"ג שנה, שאז הנער דומה לחתן, כמו שכתב ה'מגן אבות', סימן רכ"ה וזה לשונו: 'מצווה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצווה, כיום שנכנס לחופה'. עד כאן לשונו. ומפני שמחתו גורר הציבור אחריו, שלא יאמרו תחנון. וגם הציבור שמחים, שנוסף עוד אחד על חשבון בני מצווה, והיו נוהגים, גם כן, להלביש לנער תפילין ביום הבר מצווה, דווקא, ומזה חשבו אחר-כך, שלבישת התפילין גורמים מניעת התחנון, עד שאפילו עכשיו, שאין מדקדקים בשנות הנער, ויש שמקדימים להלבישו (ויש שמאחרים להלבישו, שלא כדין), ובכל זאת נשאר המנהג, שלא לומר תחנון ביום ההלבשה.

נוהגים לומר חזק למי שקרא בתורה לאחר שסיים, אך על העולה להשכיל דרכיו ולהיזהר, שאם ירד מעל התיבה בשעה שחברו עלה לברך יפסידו הקהל מלשמוע הברכה על ידי קול רעש 'חזק וברוך', המצלצל מפי הרבה מן הקהל, ואם ירד מעל התיבה אחר שחברו יברך, יפסידו הקהל איזה תיבות מהקריאה ועל-כן טוב ונכון שימתין על התיבה עד שיסיים חברו את הקריאה והברכה האחרונה, ובין גברא לגברא ירד. וגם נכון להנהיג שהציבור יאמרו 'חזק וברוך' תכף בסיימו הברכה וענו אמן, טרם שיורד מעל התיבה. -
זה לשון מרן הבית יוסף סימן קל"ט: נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם - חזק'. והלשון אינו מובן כל-כך. והאשכנזים מפרשים 'למסיים לקרות בתורה' - למי שסיים ספר שלם, ועל-כן מנהגם לומר למשלים ספר מחמישה חומשי תורה - 'חזק', אבל מנהג הספרדים, שכל עלה לספר תורה אחר שגמר הקריאה, אומרים לו - 'חזק וברוך'.

פעם אחת נתארח האדמו"ר רבי שלמה מקרלין, נשמתו עדן, אצל האדמו"ר הזקן, נשמתו עדן, והשכים בבוקר לנסוע כדרכו, ונסעו איתו איזה חסידים ללוותו ... בשעה שמונה בבוקר הגיעו לאיזה אכסניה, ורבי שלמה מקרלין רמז להם שוב שלא יעמדו, אבל הם חששו שיעבור זמן התפילה, ולא שמעו לו. ויהיה כאשר ירדו מהעגלה ונכנסו לאכסניה, מצאו את בנו יחידו של בעל הבית גוסס, לא עלינו, ובעל הבית ואשתו ספוגים בבכי, ומובן שבאכסניה כזו אי אפשר להתפלל, אז אמר להם רבי שלמה, נשמתו עדן, הלא רמזתי לכם שתיסעו הלאה ולא שמעתם, אך כיוון שבאנו פה, אי אפשר לחזור. וביקש להראות לו חדר הגוסס, ונכנס אליו וישב אצלו, ופקד על הגוסס שיסתכל בעיניו, והגוסס לא פנה אליו עד שאמר לו בפעם השלישית: גוזרני עליך שתביט בעיני. הפך הגוסס עיניו כלפי עיני רבי שלמה, וישב אצלו ככה, לערך רבע שעה, ותכף ומיד השתנו פני הגוסס לטובה, וחדל הגסיסה ונתאדמו פניו. וכשראה בעל הבית את זאת, הבין שיש לו עסק עם איש א-לוהי, ונתמלא שמחה והכין עבורם תיכף תה, והתפללו, ואחר התפילה נכנס שוב רבי שלמה אצל החולה וציווה עליו שיביט בעיני והבריא לגמרי, ולמחרת בבוקר נסעו משם, ובן בעל הבית הלך ברגליו ללוותם. וכשישבו בעגלה אמר להם רבי שלמה, נשמתו עדן: אתם חושבים שזה מופת אבל אינו מופת כי בגמרא אמרו אבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, שכל החולה רואה אותה, מייד מתרפא ומקצת מהאבן הטובה הזאת ישנה בעיני, ועל כן נתרפא.

והנה רבים אומרים כי השולחן ערוך כתב אדמו"ר עבור כל העולם, והסידור כתב רק עבור החסידים שלו, ובזה הם מיישבים לעצמם טעם השינוי בין הסידור לשולחן ערוך, ואלו הם דברים בעלמא, שאין להם טעם וריח, כי מה נשתנו החסידים מכל העולם להורות לפניהם הלכה אחרת בהלכות ציצית ותפילין ושבת וכיוצא, ופרט שידוע שהסידור כתב האדמו"ר גם עבור אנשים פשוטים המוני עם, שמטעם זה לא הזכיר שום כוונות וייחודים ושמות בתוך התפילה כמו שכתב בהקדמת שער הכולל, ומה גם שהשולחן ערוך לא נדפס כלל בחיי האדמו"ר זכרונו לברכה, רק העתקות מהשולחן ערוך היה נמצא אצל החסידים דווקא, וגם בוודאי היה רצונו, שכל העולם יהיו חסידים.