מקצת שבחו
מארי יוסף קאפח נולד לאימו ולאביו מארי דוד קאפח, ביום י"ב בכסלו תרע"ח (1917) בצנעא בתימן.
סבו מארי יחיא קאפח, מגדולי חכמי תימן בדורו, היה ממקימי חבורת 'דור דעה' - הדרדעים, שפעלו למען חזרתה של יהדות תימן לפסיקות הרמב"ם ורס"ג - טרם קבלת השולחן הערוך, התנגדו ללימודי קבלה ולספר הזוהר, ועודדו לימודי השכלה רחבה. פעילותו של הסבא עוררו התנגדות בקהילה היהודית, וחשש בשלטון המקומי לערעור יציבות המשטר. חבורת הלומדים נכלאה ופעילותם נאסרה, אך הם המשיכו להיפגש וללמוד תורה. אביו מארי דוד קאפח נפטר, טרם מלאה למארי יוסף קאפח שנה, לאחר שהוכה נמרצות ע"י שוטרים בעת מעצרם על לימוד תורה.
בשנת תרפ"ב (1922) אימו של מארי יוסף קאפח נפטרה, והוא בן 5. מארי יוסף קאפח גדל אצל דודתו סעדה ושצ'י, ולמד תורה אצל סבו מארי יחיא קאפח.
בשנת תרצ"א (1931) נפטר סבו, ומארי יוסף קאפח, מילא מקומו כמוסר שיעורים בבית המדרש. מארי יוסף קאפח המשיך לשקוד על לימודו לפני מארי רצ'א צארום מתלמידי סבו.
בשנת תרצ"ג (1933), והוא בן 16, נאסר מארי יוסף קאפח, אף הוא, ע"י השלטונות. לאחר ששוחרר, נשא לאישה את בת דודתו הקטנה - ברכה, וכעבור שלוש שנים נולד בנם הבכור, דוד.
בשנת תש"ג (1943) מארי יוסף קאפח עלה לארץ ישראל. הוא החל ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' והמשיך בלימודי דיינות במכון 'הארי פישל'. בשנת תש"י (1950) התמנה לדיין בבית הדין האזורי בירושלים, וכעבור עשרים שנה, התמנה לדיין בבית הדין הגדול. מארי יוסף קאפח היה חבר במועצת הרבנות הראשית לישראל, ונשיא הקהילה התימנית בירושלים. בשנת תשכ"ט (1969) זכה בפרס ישראל לספרות תורנית.
עיקר מפעלו התורני היה תרגום לעברית והדרה מכתבי יד של עשרות ספרים של ראשוני חכמי ספרד, ובהם 'אמונות ודעות' לרס"ג, ספר 'הכוזרי' לרבי יהודה הלוי, 'חובות הלבבות' לרבנו בחיי אבן פקודה, 'פירוש רבי נתן' לששה סדרי משנה, וחיבורים רבים אחרים שנכתבו בערבית יהודית. מקום מיוחד בפעילותו תפסו כתבי הרמב"ם: הוא תרגם את 'אגרות הרמב"ם', 'מורה נבוכים', 'פירוש המשניות', 'ספר המצוות' ו'מילות ההיגיון', ומהדורה מבוארת של 'משנה תורה' בת 24 כרכים. מאמריו הרבים כונסו בשלושה כרכים בשם 'כתבים'.
מארי יוסף קאפח עסק רבות במורשת יהדות תימן. בספרו 'הליכות תימן' תיאר את אורח חייהם של יהודי תימן. ערך את תכלאל 'שיבת ציון' - סידור תפילה תימני בנוסח בלדי על פי שיטת הרמב"ם, וסידור 'שיח ירושלם'.
מארי יוסף קאפח נפטר בליל י"ח בתמוז תש"ס (2000), ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מספר מנהגם בערב שבת לדפוק על הדלתות וקוראים 'מצוה'
בכל ערב שבת, בשעות שלאחר הצהרים, היו עוברים כמה גבאים מתנדבים ברחובות העיר, דופקים על דלתות בעלי הבתים וקוראים 'מצווה'. מכל בית היו נענים מיד ומקבלים כיכר אחד, או שניים, או שלושה, כפי שהוסכם מראש בין בעלי הבית לבין קובעי מגבית זו.
'מצווה' זו מתחלקת תוך כדי גבייתה. כשעוברים הגבאים על פתחי העניים שבאותו רחוב, דופקים בדלת, ובמקום לקבל הם נותנים לכל אחד כפי שקבעו לו. ומכיוון שהם דופקים בכל דלת, יקשה על אדם העובר לתומו, להבחין מי נותן ומי מקבל.
אף על פי כן היו מהדרים, שהשתדלו לתת לעניים מכובדים בחשאי חשאין, בליל שבת אחר חשכה, כדי שלא יורגש כלל, שהם מקבלים.
הליכות תימן, ערך ישראל ישעיהו, עמ' 148, הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים, תשס''ב (2002).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מורה שמיזוג חיובי הוא שכל עדה תראה לזולתה את האור שבה.
דרושה גישה ידידותית בין העדות, בצורה שתביא לידי כך, שכל עדה ועדה תראה לזולתה את האור שבה, את החיובי והטוב, במטרה ללמוד וללמד ולעשות.
בצורה זו נתווה אנחנו את המיזוג באורח חיובי מבלי שיבוא עלינו כהפתעה לא כל כך נעימה.
כתבים כרך א', שער שני: מחשבה - חינוך הנער למיזוג, ערך יוסף טובי, עמ' 100, ירושלים תשמ''ט (1989)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מספר תקנתם לתמוך בפועלי הניקיון, בזמן שאין פרנסתם מצויה.
אבות היישוב לפנים תיקנו, שכל שור או כבש או עז הנשחטים בעיר, ובשרם נמכר לרבים באטליז, הרי חלבם ועורם מופקע לקופת ההקדש, בשביל צורכי עניים, ואין לקצב בהן שום חלק וזכות. ...
כן מוציאים מקופה זו לתכריכין ושאר צורכי קבורה למתים עניים. היו מוציאים מקופה זו תמיכה לפועלי הניקיון בימות הגשמים, שאינם יכולים להתפרנס ממקצועם.
הליכות תימן, ערך ישראל ישעיהו, עמ' 147-146, הוצ' מכון בן-צבי, ירושלים, תשס''ב (2002).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' משיב ששקול לימוד המלאכה כלימוד התורה.
חובה אצלנו ללמד את הנער מלאכה שיתפרנס ממנה, וכך אמרו חז"ל בחובת האב לבנו - 'ללמד אומנות מנין? אמר חזקיה שאמר קרא - ראה חיים עם אישה אשר אהבת. אם אישה ממש היא - כשם שחייב להשיאו, כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות'. רואים אנו כמה העריכו חז"ל לימוד מלאכה לנער, ועד כדי ששקול בעיניהם לימוד המלאכה כלימוד התורה, וכן שקול כנשיאת אישה. כשם שזה ישובו של עולם - להולדת המין האנושי, כך המלאכה לקיום מציאות המין האנושי.
כתבים חלק א', שער שני: מחשבה - על חינוך נערי רחוב, ערך יוסף טובי, עמ' 110, ירושלים תשמ''ט (1989)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה לשמור על מסורת גם ביחס לשמות כי הם סימני הזהות.
המונח 'חדר' לא היה קיים בתימן, השם הזה נוצר במזרח אירופה, ואין לו כל שייכות אלינו. בתימן היה 'כניס' - בית כנסת. וכך שמו בגמרא. ...לפיכך לדעתי חייבים לשמור על מסורת גם ביחס לשמות פשוטים כאלה, כי הם סימני הזהות שלנו. אותו שם שהיה מקובל בארץ ישראל ובבל לפני אלפיים שנה, נשאר ונתקיים בידינו אנו עד ימינו. ונניח ה'חדר' לבעליו.
כתבים חלק ב', שער חמישי: יהודי תימן - על יהודי תימן וארץ ישראל, ערך יוסף טובי, עמ' 906, ירושלים תשמ''ט (1989)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שכשהעלייה לארץ ישראל טבעית אין צורך במושג ציונות.
כל קבוצה או יחידים, שעלו לארץ ישראל במשך הדורות, לא היו חריגים מן הכיוון הכללי - לכן לא צוינו עליות שלהם. מה שאין כן עליות ממקומות אחרים ...בשל חריגותם מן הרוח השוררת בסביבה, היתה עליתם מאורע חריג, מאורע פלא. ...בתימן לא היה צורך בכך. העלייה הטבעית, נמשכה באופן טבעי ורגיל. ...הציונות נוצרה כתרופה להתנגדות לעלייה, ובאין מחלה אין צורך לתרופה.
כתבים חלק ב', שער חמישי: יהודי תימן - על יהודי תימן וארץ ישראל, ערך יוסף טובי, עמ' 905-906, ירושלים תשמ''ט (1989)
2000-1917