מקצת שבחו
חכם שלום יצחק הלוי נולד לאמו מרת סעדה לבית כמרי, ולאביו החכם באשי יחיא יצחק הלוי, בצנעא תימן.
הוא למד מאביו את תורתו והוסמך על ידיו לרבנות ודיינות, ובמקביל התפרנס יחד עם חמיו מהכנת בגדים לבית המלוכה. בהגיעו לפרקו נשא לאישה את מרת זהרה בת חכם אברהם הכהן, שהיה בנו של חכם אהרן הכהן, מחשובי הרבנים בצנעא וחבר בית הדין שבה, ונולדו להם 10 ילדים.
בשנת תרפ"ג (1923) עלה לבדו לארץ, התיישב בירושלים ולאחר כשנתיים הצטרפו אליו אשתו וילדיו. לאחר מכן נקרא לשמש כרבם של יהודי תימן בתל אביב. במהרה הפך חכם שלום יצחק הלוי למנהיג בקהילה. בשל הליכותיו וייחודיותו, טוב ליבו וצניעותו, נחשב למנהיג של כל רבני תימן בארץ ישראל.
חכם שלום יצחק הלוי עמד על משמר מסורת יהדות תימן, והמשיך את מורשתו של מחותנו, ידידו ומורו, חכם אברהם אלנדאף בשמירה על עצמאות וזקיפות קומתה של הקהילה. הוא פעל למען חינוך הילדים והנוער על פי מסורת אבות, והתמודד עם שאלות הלכתיות בנוגע למסורותיה הייחודיות כגון שמירה על המבטא הייחודי בתפילה וקריאה בתורה, מנהגי שחיטה, הגיית שמות, גיטין וקידושין. הוא לפתיחת שערי תימן ליהודים הרוצים לעלות לישראל ולעלייתם ארצה, תוך שהוא דואג שיביאו עימם את אוצרות הרוח והתורה של יהדות תימן.
בשנת תשט"ז (1956) מונה לכהן כחבר מועצת הרבנות הראשית. בשנת תשכ"א (1961) חזר לגור עם משפחתו לירושלים.
חכם שלום יצחק הלוי נפטר ביום כ"ו תמוז תשל"ג (1973).
חכם שלום יצחק הלוי חיבר את שו"ת 'דברי חכמים', ו'דברי שלום', וניקד את הש"ס על פי מסורת יהודי תימן.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שמקריאת 'על האדמה' מתחילים במרוצה בחיבתם לארץ.
שאלתך על מנהג עיר הבירה צנעא שקורין קריאת שמע בטעמיה וכשמגיעים לפרשת 'ויאמר ה' אל משה לאמר' - קורין אותה במהירות. דע: כי לא שמתי לב מאימתי מתחילים לקרותה במהירות, ואם נתבונן היטב לדעת מתי מתחילים למהר בקריאתה, נדע הטעם הרמוז בזה, ובוודאי מנהג זה עתיק יומין ואל נחשוב כי בסתם ממהרים בלי כל סיבה וטעם לזה.
על כן התבונן נא וראה כי המנהג לקרותה בקול אחד ובנעימה אחת הוא רק עד שמגיעים ל'על האדמה אשר נשבע' - ומכאן מתחילים לקרוא במרוצה (התבוננתי ושמעתי בבתי כנסיות שונות מעולי צנעא). ומדוע? אלא בוודאי לכוונה ידועה עושים זאת.
ומה שנראה לעניות דעתי טעמן של אבותינו בזה הוא, לרמוז חיבתן לארץ ישראל והשתוקקותם לעליה שכאילו רוצים לעוף אליה ברגע שמזכירים אותה.
דברי חכמים, חלק אורח חיים, סימן ח, עמ' ג-ד, דפוס דרור, ירושלים, תשל"ב (1972).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמתהדקת האחווה, כששואל מתוך ידידות, ומשיב ברצון טוב.
כשהשואל שואל מתוך ידידות ומצפה לקבל תשובה מן הנשאל, והנשאל עונה לשואלו ברצון טוב, וחפץ למלא רצון שואלו. הרי שניהם נוחים זה לזה, זה לשאול וזה להשיב, ומזה שוררת אהבת שניהם ומתהדקת יותר בין שניהם האחווה ונהיו נוחים זה לזה, וכל אחד מהם מקיים מקרא שכתוב 'ואהבת לרעך כמוך', ועל זה נאמר בם ועליהם תבוא ברכת הטוב.
דברי חכמים, מתוך הקדמת המחבר, דפוס דרור, ירושלים, תשל"ב (1972).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שכשישנו קיבוץ מעדה, מחויבים ללכת במנהג אבותם.
דבר ברור וידוע כי מנהג התפילות שונים בכל עדה ועדה ואין נוסח תפילה של עדה זו כנוסח תפילה של עדה זו. וכל עדה ועדה הולכת בעקבות מנהגי אבותיה נוחו עדן גן מדור דור. ובכל מקום שישנו קבוץ מעדה ההיא מחויבים הם ללכת במנהג שהנחילום אבותם ואין רשות לקבוץ מתוך העדה ההיא להבדל ולשנות ממנהג אבות, שהנהיגו בו ממאות בשנים כמו שהובא בגמרא בכמה מקומות בבלי וירושלמי, וביחוד בדבר המביא לידי הרס וחירוף חלילה וחס.
דברי חכמים, חלק אבן העזר, סימן יד, עמ' קסד, דפוס דרור, ירושלים, תשל"ב (1972).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד, שההדיוטות מחקים אחרים מתוך זלזול במנהג אבותם.
עניין הגבהת ספר תורה או הגבהת היריעה להראות הכתב לצבור, שרצו לשנות מהרמת היריעה כמקובל בציבורנו בתימן להרמת הספר תורה עצמו - דע כי שלושה מנהגים בזה, המנהג המקובל בציבורנו בתימן הוא שהחזן מרים את היריעה ומראה פני הכתב לעומדים. ופה בארץ ראינו שני מנהגים שונים, האשכנזים מרימים הספר תורה בעמודים להראות הכתב לצבור וזה רמוז בדברי רמ"א. המנהג השלישי הוא שמקיפים בספר תורה בכל בית הכנסת כשהוא פתוח, מנהג זה נזכר בספר שער המפקד במנהגי ירשת"ו. והנה עינינו רואות כי כל עדה אוחזת במנהגה, ואינה מחקה מנהג אחרים,
ואם מישהו רוצה לחקות מנהג אחרים מתוך זלזול במנהג אבותיו, אינה אלא הדיוטות.
דברי חכמים, חלק אורח חיים, סימן ס, עמ' כז-כח, דפוס דרור, ירושלים, תשל"ב (1972).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מורה לקיים טקס הצולחה משום השכנת שלום.
נשאל נשאלתי מאחי מאיר, השם יחיהו וישמרהו, על טקס חגיגה הנקראת בערבית "צולחה" (כלומר השכנת שלום בין יריבים) שנעשה בראש העין פה בארץ ישראל על ידי יהודים תימנים. וכך הוא המנהג: כי יהיה ריב בין אנשים וניגשו לעשות שלום ביניהם, קובעים יום הפגישה ומקום הפגישה, אחרי זה היריבים מצד באים מדרך מזרחה (למשל) והצד השני באים מולם מדרך אחרת ונפגשים פנים בפנים באמצע הדרך ומחבקים זה את זה ומנשקים זה לזה. ועל המקום שוחטים הבמה המיועדת כבר לזה, והולכים הביתה כולם ביחד בשמחה וגילה ועושים סעודה גדולה ואכלים ושותים ושמחים יחד עם מרעיהם. וטקס חגיגה זו נהוג בין הערבים בעת השכנת שלום בין היריבים, ולכן השאלה עומדת אם זה אסור משום 'ולא תלכו בחקות הגויים' או לא. ...
מה שאין כן כאן במנהג זה שאין בו שום חשש מכל זה. ואם נניח שמנהג זה לקוח מן הערבים, הלא המה כופרים בעבודה זרה ומאמינים בה' כמונו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובותיו סי' שצ"ט. ולכן אין כאן חשש של מנהג המטעה את היהודי לאמונה כוזבת, וגם אין בו הטעם של פריצות היוצא מגדר הצניעות, אדרבא יש בו משום השכנת שלום בין יריבים אשר אין ערוך אליו כמאמר חז"ל: 'שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק לישראל אלא השלום'.
דברי חכמים, חלק יורה דעה, סימן ד, עמ' ע-עא, דפוס דרור, ירושלים, תשל"ב (1972).
1973-0