מקצת שבחו

היה מעשה היה פה עיר הקודש, כי אחד מאוהבי, היושב בחדרי ליבי, ההוא אמר לי כי צריך אני להתרה בעשרה, יען כי אחד צורבא מרבנן, דומה גרעין, חלם חלום - כי היה לומד עמי בחברת תלמידי חכמים, והייתי אני צועק עליו, ומפיל דבריו, ואומר לו: כי לא יפה הוא דובר, והלבנתי פניו עד שצעק כנגדי, ואמר לי: על מה אתה מצערני? ואני נתכעסתי כנגדו, וקמתי על רגלי ונידיתי אותו, והנה גם הוא ענה ונידה אותי. זהו תורף החלום. ...
בנדון שלנו: שצריך זה שיתירוהו עשרה בני אדם, ויהיה במעמד האיש החולם, כאשר כתבנו, כי שמא לכבודו נידוהו, כי יש לחוש גם לזה.

ראובן תושב עיר אחת, ומנהגו להתפלל בביתו בשבתות ובמועדי ה' ובמניין ובספר תורה. וראובן הנזכר, עם כל זה שהוא מתפלל בביתו, הוא מתנהג עם כל בני העיר, לתת מנת חלקו בכל הוצאות העיר, כמו שוחט ומלמדי תינוקות וכיוצא מאלו.
והן היום נצבו כמו נד כמה יחידים מהעיר, למונעו להתפלל בביתו, שכפי הדין חייב להתפלל בבית הכנסת הקבוע. וראובן משיב שהרבה מצוות הוא עושה להתפלל בביתו, וכיוון שהוא נותן להם חלקו בכל הוצאות העיר, אין להם למנוע אותו, וגם המתפללים בביתו גם כן הם נותנים חלקם להוצאת העיר, ומה שנמנעים לבוא לבית הכנסת הוא מפני שידעו בבירור שיצא מחלוקת וקנאה ושנאה, וזאת הסיבה שנמנעו עצמם לבוא לבית הכנסת להתפלל. ...
זכינו לדין בפשיטות, שאין כח ביד המערערים כנגד ראובן שלא יתפלל בביתו ובחומותיו כי הדן דין אמת הן פוטר אותו, שהלכה כמותו בשפי, ואין מוחה בידו וביד המתפללים בביתו כלל. ...
והנני יוסיף כי גם פה, עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, כמה יחידים מקהילת קודש אחד, הולכים לבית כנסת אחרת ואין מוחה בזה, הא ודאי כי כך נהגו מימי קדם.

נשאלתי במי שרוצה להקדיש ספר תורה להוליכו לקהילת קודש אליהו ביום ראשון של חג השבועות. והמנהג פה להוליך עם הספר כל כלי ניגון המוזיקה על-ידי גויים, כי בלאו הכי אין ישראל יודעים אם מותר לומר לגוי מערב יום טוב, שיכין כלי הניגון, ויבואו בעלי המלאכה, וילכו לפני הספר תורה בניגון הנזכר, או אנו חוששים שמא יתקן כלי שיר או לא. ...
לנידון שלנו, ודאי מותר. והיתרתי להם בפשיטות כנ"ל, וכל שכן כי כבר נהגו כן פה, כאשר העידו בפני כמה אנשים של צורה, כי כן עשו כמה פעמים בזמן הרבנים שקדמוני.

פתיחת המאמר, מי דורש בהמון, עתיר פומבי מלא כרימון, יש אוחז דרך כשרה, ככל משפטי התורה, פעמים ימציאו טעמים בדרך סברה. ולפעמים ממדרשי רבותינו אוחזים. ויש איזה חכמות רומזים. חכמת הדקדוק והפשט שניים יסודי ארזים.
ומשפט לשון הקודש זוהי דרך ישרה. לו משפט הבכורה. והיתה לבאר דרכה של תורה. ויש ממציאים, מוסרים נאים, לתת לפתאים, ויש ממשיל משלים. ומליבם יוציאו מילים. דברים נכוחים ומתקבלים, על אוזן שומעת יראת ה' ראשית דעת. משיבת נפש הנפש הנוגעת.

מכל זה מבואר, שלא כמו שכתב הרדב"ז ז"ל בתשובתו הנזכרת לעיל: שכיוון שהגאונים ז"ל אסרו להדליק בשעווה אין לנו כח להתירו, ואחר המחילה רבתי, שכל זה אי אפשר לאומרו, שכיוון שנהגו טעם מפני שאינו נמשך אחר הפתילה, ועתה, עינינו הרואות שנמשך יפה-יפה, אלא שצריך למחט ראש הפתילה כדי שיהא דולק יפה, ודבר זה מצוי יותר בשעווה, מפני שהיא פתילה ארוכה, והולכת ודולקת ונשרפת ועושה פחם בראש השעוה. ועם כל זה לא חשו.
וכיוון שכבר נהגו ברוב תפוצות ישראל להדליק בשעווה, צריך אדרבה טעם למנהג, ומוכרחים אנו לומר, שלא יבוא לידי איסור דאורייתא, כיוון שאין צריך לפחם שבראש הפתילה.
אם כן, אין לגזור שמא ימחט, ואם באנו לגזור, יותר היה לנו לגזור בעשישיות, שמדליקים בשבעה פתילות ועושה פחם הרבה, בראשי הפתילות מתחיל השמן לטגן ועושה אבעבועות, ומלבד ריח שמן זית מטוגן שנכנס בנחיריים ובגרון ועושה רושם. עוד בה שיש לחוש יותר, שמא ימחט כמו שרגיל בחול. ועם כל זה אין שחש שזה מעלה או מוריד, וכיוון שיצא הדבר בהיתר, נראה שמותר להדליק בשבת מכל הטעמים האמורים. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כן יהי רצון.