מקצת שבחו

וייתן כל מאמציו ללמדם תורה, ויראה ודרך ארץ, כתיבה וחשבון, ויתנהג עמם תמיד בנחת ובענווה, ולא חשבם לו לתלמידיו כי אם לחבריו ממש, ויטרח מאוד עמהם, ויסביר להם את כל לימודם ויחזור עמהם העניין כמה פעמים, ויחזק ליבם ויאמץ רוחם לבלתי התבייש אם לא יבינו הדבר אל נכון, כי הוא יחזור אותו עוד פעם, עד שיבינו אותו על בוריו. ולא הקפיד ולא נתכעס על זה כלל, כי עמדו לנגד עיניו דברי רז"ל: 'ולא הקפדן מלמד'.
ותמיד היה מזרזם בחשק התורה, בדברי מוסר הערבים ונעימים להם, וישם עצמו דוגמא לפניהם, ויאמר להם: דעו חברי ותלמידי כי אני באתי ילד קטן עם אבי מעירי, ובזמן מועט אחרי בואי מת גם אבי, ונשארתי יתום נעזב, ואין מי שידאג לי. ורק בחמלת ה' עליי וחשקי הגדול והנמרץ בתורתו הקדושה, אשר הגיתי בה יומם ולילה - הוא שעמד לי. וגם זכיתי לישא אישה מבנות הרבנים, ואני נחשב מתלמידי חכמים המצוינים. וממני תלמדו וכן תעשו גם אתם ותצליחו בעזרת ה'.

טעם שתקנו אנשי כנסת הגדולה הוידוי בלשון רבים: 'אשמנו, בגדנו' ולא בלשון יחיד: אשמתי, בגדתי - כתב רבינו האר"י ז"ל, ב'שער הכוונות': שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו, עוד נענש על חברו בערבות. שכל ישראל הם גוף אחד, כלול מאיברים רבים. ...
ובפרט בוידוי הגדול של יום הכיפורים, שיש בו פרטי עוונות הרבה, שנראה כמדבר שקר, כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות: שגם זה מצד הערבות הוא - יתחייב בעוונות של אחרים.

לרוב חשקו ותאוותו הגדולה לתורה הקדושה תכף ביום השלישי לבואם, עוד לא נחו מטורח הדרך, קם וילך לחפש ולדעת את מקום לומדי התורה ... וינסה להיכנס שמה, לדבר איתם, להניחו להלוות אליהן, לשבת וללמוד עמהם. אך עוד לא הספיק להוציא אף הגה מפיו.
וישתערו עליו כולם כאיש אחד חברים, ויבזהו בעיניהם, ויכוהו ויחרפוהו בדברים קשים, ויאמרו אליו: מה לך פה אליהו ילד מערבי?! ומי הביאך עד הלום לבוא לקחת עמנו חלק בישיבתנו ובתורתנו?! צא לך מפה! - הלא ידעת אם לא שמעת, שהמקום הזה הוא רק לבני רבני העיר ונכבדיה, לא לנערים כמוך! (ביחוד השתוממו למראה לבושיו המרוקנים ולשינוי לשונו).
ויהי כשמוע אליהו את דבריהם החזקים יצא משם בפחי נפש, וכל הדרך הלך ילך ובכה במרירות נפש עד הגיעו לביתו, כי מאנה להנחם נפשו על העלבון הזה אשר העליבו אותו הצעירים האלה, כי לא עלה על ליבו שבזאת העיר אשר יאמרו 'כלילת יופי טבריה לתורה', תחת אשר חשב כי יקבלוהו בזרועות אהבה, ונהפוך הוא שהראוהו איבה רבה. ויספר לאביו כל הקורות אותו, וינחמהו אביו ויאמר לו: אל תדאג בני, כי ארץ ישראל והתורה הם מג' דברים שהם באים על ידי יסורין.

טעם למנהגן של ישראל לזרוק על החתן והכלה מיני זרעונים - רמז: 'יראה זרע יאריך ימים'. ויש שזורקים חיטים לפני הכלה והחתן, על שם - 'השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך', ולסימן שיהיו פרים ורבים כחיטים. ובעירנו, עיר הקודש טבריא תבנה ותכונן, נוהגים שביום האחרון של ז' ימי החופה לזרוק דגים חיים מים כנרת לפני רגלי החתן והכלה, שלא תשלוט בהם עין הרע כדגים, ולפרות ולרבות כדגים, והוא מנהג יפה.

לפי שיש ברקיע י"ב שערים, כנגד י"ב שבטים, וכל אחד עולה דרך שער אחד, והם השערים הנזכרים ביחזקאל בסופו. וודאי שהשערים ודרכי השערים גם כן אינם שווים, וכל אחד משונה מחברו, ולכן גם בתפילות הם משונות. ולכן כל אחד ראוי להתחזק במנהגו, כי מי יודע אם הוא משבט ההוא ואין תפילתו עולה אלא על הסדר ההוא. אבל מה שהוא דינים המפורשים בגמרא זהו שווה לכל השבטים.

'אשרי שומרי משפט' - לשון רבים: הם התלמיד חכם, שלומד ושומר משפט התורה, והמחזיק בידו ועוזרו לכתוב תורתו ולהדפיסה, שלא תישמר כי אם ע"י המחזיק בידו בכל עת. וזהו 'עושה צדקה בכל עת' - לשון יחיד: שהוא המחזיק.