מקצת שבחו
חכם שמעון אגסי נולד לאמו ולאביו אהרון בשנת תרי'"ב (1852) בעיר בגדאד, שבעיראק.
משפחתו שהיגרה מפרס לבגדאד, עסקה ביבוא מהודו ובמסחר. בהגיעו לגיל 13, כמקובל בזמנם, היה עליו לפרוש מלימודיו כדי לעבוד בעסק המשפחתי. חכם שמעון אגסי, בתמיכת הוריו, ולמורת רוחם של אחיו, בחר להמשיך וללמוד תורה. כדי להבטיח את עתידו הכלכלי, הסבו הוריו את בית המשפחה על שמו.
בשנת תרכ"ט (1869), והוא בן שבע עשרה, החל לעסוק בחידושי תורה על דרך הסוד. כך עולה מפירושו על ספר 'עץ החיים'. בשנת תרל"ח (1878) מת עליו אביו, ונשתמר בידינו דרשתו המופלאה, שנשא ביום החודש.
בשנת תרל"ט (1879) חכם שמעון אגסי נשא לאישה את מרת רחל (צ'חלה) בת החכם עבדאללה בן אליה בכר. בשנת תרמ"ב (1882) נולד להם בנם בכורם אהרון. בהמשך נולדו להם שני בנים - מנשה ומאיר חי ששון ושתי בנות - פרחה ואסתר, אלא שבניו הקטנים נקטפו בעודם באיבם. לאחר מכן נולד להם בן נוסף עזרא-ציון.
בשנת תרנ"ח (1898) פקד אותם אסון נוסף, ובנם בכורם מת במגפת הדבר ערב חתונתו. כעבור עשר שנים, בשנת תרס"ח (1908) חכם שמעון אגסי הדפיס את ספרו 'בני אהרון' לעילוי נשמת בנו. לחכם שמעון אגסי ולאשתו נולדו עוד שלוש בנות - דינה כתון ומזל, ובן זקונים אליהו-חיים.
חכם שמעון אגסי המשיך בלימודיו, ב'ישיבת חכם יצחק' בראשות חכם יצחק מרדכי ששון, אך הקפיד לא להתפרנס מתורתו, והתמיד בעיסוקו במסחר. במקביל כתב דרושים, קונטרסים של הלכות ודינים, ופרושים בתורת הסוד ל'שער הגלגולים' ולספר 'עץ החיים'. יחד עם חברו החכם יחזקאל עזרא אליה ערך והוציא לאור מחדש את ספרו של חכם עבדאללה סומך - 'זבחי צדק'. חכם יוסף חיים, שהתכתב עימו, מכנה אותו בכתביו המהרש"א - מורנו החכם רבי שמעון אגסי.
בשנת תרנ"ט (1899) חכם שמעון אגסי הקדיש את הבית, שירש מאביו כבית כנסת. מאוחר יותר, הבית נתרם לאגודה ציבורית על מנת שישמש בית ספר מקצועי. חברותו עם הנדיב מאיר אליהו הובילה להקמת פרויקטים ציבוריים רבים כמו בניית בית חולים בבגדאד, והקמת ישיבה למצטיינים להכשרת רבנים. הנדיב מאיר אליהו התנה את תרומותיו להקמת ואחזקת הישיבה בכך שחכם שמעון אגסי יעמוד בראשה, וכך היה.
ביום י"ג אלול בשנת תרס"ט (1909) נפטר חכם יוסף חיים. חכם שמעון אגסי נשא דרשה בקהל רב, שהשאירה חותמה על כל הקהילה, שהפצירו בו ללבוש אדרת חכמים, אך הוא עמד בסירובו.
חכם שמעון אגסי הסתלק לבית עולמו ביום ח' באב תרע"ד (1914) ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
מספריו של חכם שמעון אגסי: 'בְּנֵי אהרון', 'אמרי שמעון', 'שם משמעון', 'זהב שבא', 'קונטרס יסודי התורה'.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמצוות כתיבת ספר תורה היא כדי ללמד את בני ישראל.
'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו.' –
ויתכן שזהו טעם מנהג ישראל, מנהגן של ישראל תורה, שמקדישים ספר תורה לבית-הכנסת בעד נשמת הנפטר ולא עושים מצוה אחרת לעילוי נשמתו. ...
שלכאורה יש לומר שאם מצווה אותם לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו, היאך בזה מלמדים אותה את בני ישראל. אלא הכוונה, כאילו הוא בדרך נבואה על מנהגן של ישראל לכתוב ספר תורה ולמוסרו לציבור לקראות בו. ...'למען תהיה לי השירה הזאת לעד כי אביאנו אל האדמה' - רצה לומר: שזה עדות, שהתורה שלו היתה לשמה, שהוא יכול להביאה עמו לעולם הבא.
אמרי שמעון, עמ' רס"א, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תשכ"ח (1968).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהקב"ה לא ברא את האדם שלם כדי שיהיה צריך לזולתו.
מה שלא ברא הקב''ה את האדם שלם מפאת עצמו כמו הבעל חיים הוא משום שאילו היה כך היה נשחת הקיבוץ המדיני והחברה האנושית כיוון שכל אחד היה מסתפק בעצמו ולא היה צריך לזולתו וממילא רוב מצוות התורה היו בטלים מעצמם ולא היה להם מקום לחול.
שהרי אם היה מזונו מוכן ...היאך היו מתקיימים כל מצות עשה ולא תעשה התלויים בעבודת קרקע כגון לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, שדך לא תזרע כלאים, לקט שכחה ופאה. ...
ואילו היה כל אחד מסתפק בעצמו ואין צורך לזולתו, מה מקום היה למצוות שבין אדם לחברו כגון צדקה, וגמילות חסדים, והלוואת חן וחסד, ואיסור ריבית, וצידוק המשקולות והמאזנים, ושכר שכיר, והשבת העבוט, ומצוות ואהבת לרעך כמוך שהיא כלל גדול בתורה.
אמרי שמעון, עמ' קפ"ה, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תשכ"ח (1968)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' דורש הפרש אות א' בין גולה לגאולה היא האות לטובה
'עשה עמי אות לטובה' - ידוע שאין הפרש בין תיבת גולה לתיבת גאולה אלא אות א' לבד. והנה עכשיו, בעוונותינו הרבים, אנחנו בגולה וחסר אות 'אלף', ולזה ביקש דוד המלך, עליו השלום, שיעשה עמנו אות לטובה. רוצה לומר: שישים אות 'אלף' בתיבת גולה ויהיה גאולה וזהו לטובה.
שם שמעון, עמ' רל"ג, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלא פסקה ישיבה מבבל, ונעשה טבעה כארץ ישראל.
ארץ בבל יש לה גם כן טבע דומה לארץ ישראל, מטעם זה - מחמת רוב קדושה שבה. כי מיום גלות הארץ במקדש ראשון ...קבעו בה ישיבות וריבוץ תורה, והתמידו בזה גם בזמן הבית השני, וגם אחר חורבנו בזמן התנאים והאמוראים כמפורסם בש"ס, ומה גם בזמן הגאונים והרבנים זיכרונם לברכה, שפסקו הישיבות מארץ ישראל כעדות הרמב"ן, זכרונו לברכה, והיו עיקר הישיבות וריבוץ התורה בבבל, ומעולם לא פסקה ישיבה מבבל עד היום הזה. והנה בזה קנתה קדושה וטהרה מרובה, והשראת שכינה לרוב, ונעשה טבעה קרוב לטבע ארץ ישראל.
אמרי שמעון, עמ' קצ"ה, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תשכ"ח (1968).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאין אדם שאין לו מקום בפני עצמו לעניין חיוב התפילה.
מה שנעשה על ידי תפילת ראובן, אי אפשר להעשות על ידי שמעון, שאין לך אדם שאין לו מקום בפני עצמו. ולכן חיוב התפילה היא בכל יום ומכל אדם, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו.
אמרי שמעון, עמ' קצ"ט, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תשכ"ח (1968).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' נותן טעם לעשות יום שמחה, ביום שנעשה אדם בר מצווה.
ביום שנעשה האדם בר מצוה, זוכה לבחינת הרוח, הבאה לו באותו יום, ולכן מנהג ישראל תורה היא, לעשותו יום משתה ושמחה לכבוד האורח הבא - שהיא הרוח.
אמרי שמעון, עמ' של"ב, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תשכ"ח (1968).
1914-1852