מקצת שבחו

בני ציון היקרים! באוזנינו שמענו כי רבת מבני עמנו הנפוצים בקצווי ארץ עטו כמעיל קנאת ה' צבאות ויקרבו עצם אל עצמו קמו ויתעודדו להתנער מתרדמת הגלות המרה אשר הורידה קרן ישראל עד עפר. ויכוננו חברות חדשים לבקרים בכל ערי ישראל. ומגמת פניהם היא לעורר אהבת ציון בלב עמוסי התלאות ולהחיות זכרם מערמות עפר הנשיה.
שני עמודי התווך אשר בית החברות נכון עליהם המטרה היקרה חיבת ציון ואהבת אדם ובכל מקום מוקטר מוגש מנחה טהורה איש כמתנת ידו לאוצר המטרה הרוממה הזאת אלה הם רוח החיה באופני החברות הקדושות ההם.
המפעל היקר הזה הוא לנו כראי מלוטש לראות ממנו אותות הגאולה אשר האירו ברקים תבל ותהילתם מלאה הארץ. כל זה הוא עד ממהר ומופת חותך כי פקד ה' את עמו ויעל זכרם לפני כיסא כבודו. האח! מי שמע כזאת ולא ישליך נפשו מנגד. מי שמע כזאת ולא ישים על צווארו עבודות האהבה היקרה הזאת אשר היא עטרת תפארת.

'לא תשנא את אחיך בלבבך. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא'. - שאין מדרך האח לגלות מומי אחיו ולהוכיחו על פניו, פן יהיה לבוז, אלא תחשוב 'עמיתך' - בשביל שהוא אתך בתורה ובמצוות, וכל ישראל ערבים זה לזה, אתה מחוייב להוכיחו.

שוחטי העיר, ה' ישמרם ויחייהם, שהיה קבוע להם שכרם קצוב מקהל מדח"ב, והן עתה תבעו מהקהל להוסיף להם דבר מה, לפי שאין הקומץ משביע את הארי בזמנים כאלו, שהכל ביוקר והקהל מיאנו בזה. וכבוד תורתו שרטט וכתב פסק דין ערוך לזכות הקהל, וידרוש ממני לחוות דעתי בעניין זה.
ואען ואמר שאם התלמידי חכמים הנזכרים, תורתם אומנותם, ואין להם פרנסה ממקום אחר זולת ממלאכת השחיטה, הדבר פשוט שמחוייבים הקהל לפרנסם לפי כבודם, אך לא בשביל מלאכת השחיטה. כי מצד המלאכה, אין בידם להכריח הקהל להוסיף על מה שהחזיקו בו. ומעשים בכל יום כשרוצים השוחטים להוסיף בשכרם, אינם עושים אלא מרצון הקהל. ואם יבואו לעשות נגד רצונם, צריכים הם להסתלק ממלאכתם, לאמור שאין לנו חפץ לעבוד בשכר מועט כזה, ואז אם לא ישיגו הקהל תמורתן, מוכרחים הם לכוף ראשם לעיקרם ולהתפשר עמהם כרצונם. ...
כל זה אמנם הוא מצד הדין, אבל מצד המוסר והנימוס, לא טוב הדבר להתנגד ולהתעקש בענייני יהדות כאלה, ולהיות השוחטים עושים מלאכתן בלא לב ולב באונס ולא ברצון, ואדרבה הטוב והישר להיות לבם נכון עמם לעשות מלאכתם בזריזות ובאמונה, למען האכילם משופרי שופרי והניסיון מוכיח כי שלימות המלאכה וחסרונה תלוי בשכרה אם מעט ואם הרבה, כל שכן במלאכת שמים כזו. ועל כבוד תורתו מוטל להשוות הדעות במתק לשונו, ולשפות שלום בדבר השווה לשניהם.

ראיתי לקצת המתחכמים בלא חכמה, מצפצפים ומהגים על דבריהם לאמור שהם יוצאים מגדר הפשט. אשר לדעתם לא המדרש הוא העיקר אלא הפשט הפשוט. וביותר הם מזניחים האגדות הזרות הרחוקות יותר מפשט המקראות ואותם השליכו אחרי גוום. וכמו זר נחשבו בעיניהם. ...
כי הם בסכלותם יגבילו דברי התורה רק לכוונה אחת, הגלויה והערומה, מבלי לבוש החכמה הנעלמה, הלוטה והמסתתרת במלות הקצרים בכמותם, ורחבים מני ים באיכותם. ועל ישעם וחפצם להסתפק רק בפשט הנגלה והנראה לעין בהשקפה ראשונה. ולא כן היתה קבלת חז"ל מקבלי התורה. אשר בכל עסקיהם ותהלוכותיהם עשו המדרש עיקר, ולא הלכו בנתיבי הפשט זולת לעתים רחוקים יען כי בדרך זו שבחרו להם, נגה אור התורה ביפעת הוד והדרת קודש.

וכן היה המנהג שביום שמחת בר מצווה, אחר תפילת שחרית יוליכנו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה, ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה, וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה כדי לתת למלמד נדבה איש כמתנת ידו. ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר, לכל אחד ואחד, כי יתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן, ומחזירו למלמד, והוא קובץ מנת כוסם, יד על יד, והולך לביתו, שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו, ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה.