מקצת שבחו

ויתלקטו אל ראובן הנזכר, אנשים ריקים, וישימו אותו בבית אחד, ללמד את בניהם, ופירשו עצמם מן הציבור, ויוסיפו עוד לחטוא בלקחם את המצוות, ואינם פורעים מחירם לגזבר, כי אמרו רצונם שיתנו מחיר המצוות שלוקחים - לראובן, עבור שכר לימוד בניהם.
זאת ועוד כי בעיר סוריה הנזכרת, לא יש בה הכנסות הרבה כדי שיספיק לתת למלמד תינוקות של בית רבן ולעניים, והיו עושים כמנהג הראשונים - כל אחד ואחד ייתן סך מה בחודש, מדי חודש בחודשו, והתקנה היא כנגד העניים, שיש להם בנים ואין יכולים לשכור בניהם למלמד. ...
וזאת תשובתנו: ... ודברי המערערים לעו, וחייבים הם לפרוע את חוקם כאשר הייתה באמנה העיר, שכל אחד מהם ייתן פרס, מדי שבת בשבתו, כאשר יושת עליו, וגם חייבים לפרוע מחיר המצוות אשר קנו. ומה טוב ומה נעים כי יעשו שלום ביניהם, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, וה' יברך את עמו בשלום.

על מה שנהגו העולם, שזהירים ללכת ליל ג' למילה, שעושים סעודה לכיסא אליהו כשמזמינים אותם, וזהירים בעלי ברית, שלא להזמין לבני אדם, אולי שיח אולי שיג להם, ורגליהם אסורות מרוב ענין, ולא יוכלו לבוא, ונתפסים בעוון אשר חטא. ... וכיון שהטעם שסעודת ברית מילה, מי שאינו מסב בחבורה נקרא מנודה לשמים, ולכן נמנעים השמשים מלהזמין בני אדם הוא משום שסעודת מצווה, גם סעודת ליל ג', שעושים על כיסא אליהו שהיא סעודת מצוה.

עיר שיש בה שתי קהילות, וכל קהל יש להם כיס של צדקה מיוחד בפני עצמו, לפרנסת התלמידי חכמים והעניים, כמו מחננו עיר תונס, יגן עליה א-לוהים, כידוע שיש קהילת קודש תוואנסה וקהילת קודש גראנה, ה' עליון יברך אותם, וגם עשירי עם כל אחד נותן צדקותיו ונדבותיו לגבאי של קהל עדתו לפרנס ענייהם, וחלוקים בעיסתם, ואפילו בבית עלמין, לכל קהל - יש להם בית קברות לבדם, וכיס לבדו. אך בעניין הזיווגים לא יש הפרש ביניהם, כל קהל מהשתי קהילות הנ"ל, בנותיהם יתנו לנשים לבני הקהל האחרת, ובניהם יקחו להם נשים מבנות הקהל האחרת.
והסדר הנהוג כי האישה נגררת אחר בעלה ועם קהל בעלה תחשב הן לטוב והן למוטב, אם היא עניה תתפרנס מכיס קהל של בעלה ואם עשירה היא תתן צדקותיה לכיס קהל של בעלה, אולם אם נתאלמנה ולא יש לה בנים אזי תשוב אל בית אביה להקהל אשר ממנו חוצבה, זהו המנהג.
אך עתה נסתפקנו באישה אחת אשר נתאלמנה, ולא יש לה בנים, ונפלה לפני היבם כדברי התורה, אך היבם אינו בעיר ... ונשארת האלמנה עגונה, מה יהיה משפט הנערה הזאת? ...
והנראה פשוט שהוא כדין ממון המוטל בספק שחולקים, שוודאי לעניין תרומה הולכים לחומרה ואינה אוכלת, אך להחיות את נפשה, אם היא עניה, או לפרנס עניים מממונה כדברי התורה, שחייבים העשירים לפרנס העניים, זה ודאי שחולקים - ומתפרנסת משתי קהילות אם עניה.

אם צריך המחזיק להיות לומד כל היום ולא יתעסק בשום עסק חול?
ובנידון כאן: שלא נתן זמן, רק שיהא מחזיק בלימוד התורה, לזכותו ולנחת רוח נשמתו, אז ודאי יצא ידי חובתו באיזה ימים שלמד בשבוע, ומה גם שיהא לימודו בישוב הדעת, כשהוא מתעסק באיזה עסק, וימצא סיפוקו בריווח, שאם לא כן, אין הקומץ משביע את הארי, ויחנו בחסרות ממה שצריך, ותהיה דעתו מטורפת בלימודו.

לשלום אין קץ, קיבלתי מכתבו ובראותי כל הכתוב, רחפו עצמותי, מרעיד ומרעיש על המעשה הרע הזה, אוי לאוזניים שכך שומעות - תלמידי חכמים מבזים זה את זה, עד אשר הגיעו למידה כזו, צר לי למאוד. אולם אין לי עסק בזה, וכל ימי אני מתרחק מן המחלוקת ובפרט מן החכמים. ...
מעתה ידידי אחת דיברתי ולא אשנה, כי אין ברצוני להיכנס בסלע המחלוקת, ולך ידיד, הטוב הוא - כי יהיה מן הנעלבים, אך לחוש לדבריו - לא יחוש כי כוחו במותניו, ויען כי העת נחוץ, לא אאריך במילים, רק באתי אחר הקוצרים, בחזותי גודל צערו, ועשה תענית, ולא מן השם הוא זה, ומקרא מלא: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'.