מקצת שבחו

בשעת קריאת הקינות, כל ישראל בעל רגש יעורר את ליבו בעניין מצבו, ההווה והעבר. מי היה, ומי הוא כעת, ולמה נתאחרה גאולתו. וישים בדעתו כי מסיבת אי עשותו תשובה, ובפרט מעוון פירוד לבבות, ושנאת חינם, ועזבון התורה והדת, ככתוב בנביא: 'על מה אבדה הארץ? על עזבם את תורתי'.
גם בעוון הגדול אשר היה ביכולתו לפעול למען התקדמות עמו, ולא שם לב בה כלל, ויאמין כי בעוד שעוונותיו בו, ולא ירחץ מהם, ישאר שקוע בטיט הגלות, ולא יגאל חס ושלום. לכן ישראל חייב ומצווה לאחוז ידיו בתורת האל ולחזק בה, ובהשתדלות גמורה יעמול בעד החינוך, שהיא קרן גאולתו, ובלבד שיאמץ גם את קשר האחדות בעולמו, ואז מן השמיים יעזרוהו וייוושע, אמן.

אמנם הבן, בהיותו צעיר בימים, האב חייב ללמדו בראש ובראשון את תורת ישראל, לחנכו במנהגי יהדות, ולמלאת אזניו מחוקי דת א-לוהיו. בלי ספק כי עד סוף ימיו עדי זקנה לא יעזבנה, וקשורה בחייו תמיד, וההרגל נעשה לו טבע.
אבל לדאבוננו הגדול, נשכח מה שנקרא בכל יום פעמיים ושלוש: 'ושיננתם לבניך ודברת בם', 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. מה לעשות כי הדור נהפך, והיום אין כל אב מקפיד בזאת המצווה, כי רק איזה יחידים. ויום אחר יום הכאב הולך ומתרבה, ואסון נורא עתיד לו לעם, כי יפגשנו ויהדפנו, חס ושלום, אם לא יבואנו עזר.
וכדי להבין איזה תרופה למחלה הזאת הנוראה, באתי איזה פעמים, בשקלא וטריא, עם יחידי עמנו אשר בעירי בעניין זה. ובפעם האחרונה הצלחתי בעזרת איזה יחידים אוהבי העם ודתו, ובתוכם הישראלי הלאומי הנכבד, הדרת מעלה מ"ו אלי זילברשטיין, מנהל לבתי הספר האליאנס הישראלית, פה כרמאנשאה. וגם חברי ה'כומיתה סכולר', אשר קיבלו עליהם להשתדל בזה, ולעשות צעדים ותקנות בעד התלמידים, שלא יכשלו יותר מזה.

אם יטענו עלינו זרים לומר: מה לכם להתפאר ולשמוח עוד?! - יען גאולתכם לא היתה נצחית, והנכם היום עוד בגלות! יש לנו תשובה מספיקה ואמיתית להתנצל מטענתם בזה הלשון: הגאולה לא היתה רק לגאולת גופנו החומרי, כי אם לגאולת נפשנו הרוחנית.
יען בגלות מצרים לא היינו עם תורני, וכמעט היינו מתלמדים מדרכי ונימוסי מצרים, כמו שהיה וראינו אשר בערך רד"ו שנה כבשו ממנו הגוף והרוח. ואם באותו הזמן לא היינו נגאלים, שם הישראלי ורוח הלאומי שלנו היה נפסל ונפסד, ונתהוינו במצרים.
לכן עיקר הגאולה ויציאת מצרים היתה לייסד יסוד הלאומיות בקרבנו, ולקיום רוח היהדות שבנו. והיסוד הזה שנדבר עליו היא התורה, שנתנה לנו בסיני, ופדתה את רוחנו, שלא נתערב בעובדי אלילים אשר באיזה ארצות גלותנו עוד הפעם.
והראיה, כי בזה הגלות של אלפים שנה, עם היות כל הרדיפות והשחיטות שעברו עלינו כצאן לטבח יובל, והקרבנות שנעשו בנו עד אין מספר, ונמס גופנו עלי אדמות, בלתי כל דורש - למה כולם להבל טרחו? 'מים רבים' - של האויבים 'לא יכלו לכבות את' אש אהבתנו הנלהב בנוגע לתורתנו. ואמנם להיפך רוחנו, בכוח תורתנו נתחזק ביותר, ונשאר חי ובריא וקים במקומו בעזרה הפנימית.

בשבתו בבית הכנסת לא ירכיב רגליו זו על גב זו כדרך גאווה, כמו שיושב בבית הקהוה. רק ישב ביראה והכנעה, כאילו הוא יושב לפני המלכות.