מקצת שבחו

נשימה זאת על ליבנו ונסיר את שטן הקטרוג והפרוד, ושנאת התורה ומשפטיה מקרבנו ונתלבש במידת האהבה העליונה ונאמנה שנצטוינו עליה בתורה לכל אחינו שבקרבנו כמו שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה', ובמידה זאת נאהב גם את הגר שבתוכנו, כאמור: 'כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה א-לוהיכם'.
לא פה המקום לבאר הלכה זאת לעומקה, אבל נכיר ונדע כי כולנו היינו גרים בארבע רוחות השמיים ומתוך כך מוטלת עלינו מצוות אהבה נוספות על ואהבת לרעך כמוך, והיא מחייבת אותנו לקבל את כל העולים לקהילותיהם ולמקומות גלותם באהבה אמיתית של ואהבת לרעך כמוך אני ה', ומתוך אהבה זאת, ננהג שלום אמת בינינו לכבד את דעות ורגשות כל אחד וכל סיעה מסיעותינו.

תעודתה של היהדות היא לקרוא לשלום את כל האדם ללאומיהם וגוייהם, ממלכותיהם וארצותיהם. גאולת ישראל אינה גאולה עצמית, אבל היא גאולת כל האדם ממלחמותיו המרובות והמשכלות, ומעבדותו לדעות זרות ואמונות טפלות ולממלכות עריצות, או לצביעות דתית מזויפת.
אין היהדות שואפת לשינוי סדרי העולם וערכי החיים, אבל שאיפתה הגדולה היא לבטל השלטונות המדינית שהיא עושקת ורוצצת, מכניעה ומשעבדת, מושלת וכובשת בכוח החרב והזרוע: 'אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות' (ברכות לד, ע"ב), וזו שעתידה להתבטל בימות המשיח - אינה רק לגבי ישראל אלא כלפי כל האנושיות כולה.

העושק והחמס שואבים את מציאותם מתוך מידת האנוכיות הזוללת שבאדם, שאינה יודעת שובע ורחמים, אבל היא דוגלת בגאות נפרזה, ויהירות מרובה ואומרת: כל אשר בכוחך לעשות עשה - לדכא נחשלים, לעשוק דלים, ולשעבד תחת שלטונך חלשים ממך, בכוח הזרוע והחרב. השקפת העולם הזאת מצדיקה את עצמה בעלי תאנה של תורת הגזע או פילוסופיה מוטעית האומרת שלא נבראו החלשים אלא כדי להשתעבד להתקיפים מהם...
לעומת זאת היהדות מעמידה את השקפת עולמה על יסוד אחדות העולם ואחדות האדם, שהוא נזר הבריאה, ואחראי לאחדותו של התבל, והפרחתו ושלומו, מתוך השקפה זאת, היא מכריזה ואומרת: 'אב אחד בראנו, אל אחד לכולנו, ולמה נבגוד איש באחיו' (מלאכי ב', י') ותורת ישראל מצווה ואומרת 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצווך לאמור: פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך'.
האביון אינו בריה שפלה ומיותרת בעולם שאתה רשאי להתעמר בה, לענותה ולהשמידה או אפילו להתעלם ממנה, אבל היא חלק מהכל, שלא יחדל מהיות. ואתה מצווה לקיימו, לא רק קיום עלוב, אלא בנדיבות לב ויד פתוחה. כי לא נבראה האביונות אלא כדי לחייב את הנדיבות, כשם שלא נברא הרע אלא כדי שהאדם יהפכהו לטובה ולברכה.

הילד וכל בעל חי שנוצר ברחם אמו, וביותר סוג בעלי חיים היונקים שהם גדלים במבנה גופם מחלב אם, כרוכים אחרי אמם ומקבלים עם יצירתם בכותלי ודפוס הרחם ובחלב שהם ניזונים בו, וביותר באדם שגם דבורו שהוא ביטוי ציורי המחשבה מקבל משיחת האם ולטיפותיה הרחמניות שבהם גם מייסרת אותו ומיישרת את מידותיו ולפי מידת השכלתה וחינוך בית אביה וסביבתה,
לכן הילד נגרר אחריה ומכבדה לפי שהיא משדלתו בדברים יותר ממה שהוא מכבד את אביו (קידושין ל, ב). לכן אם היינו דנים ליחס את בן התערובות, אחרי אביו יהיה בן זה מתחילת היותו בן מומר להוריו, ופוסח על שני הסעיפים וממילה קרח מכאן ומכאן, ולא רק שלא היה יכול להיות איש דת, אלא לא היה גם אנושי ומוסרי, לזאת הייתה עצת ה' למסור את הבן לאמו במקרה זה.

הסברא נותנת לומר שבכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה, אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צווחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות לא יהרהרו בעריות, בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם.
ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האישה (אבות א, ה) אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עוון, אבל לא שיחה של ויכוח בעניינים חשובים וציבוריים. ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הציבור, שהיא עבודת הקודש, מרגילה לעבירה, ומביאה לידי קלות ראש, וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדרי הצניעות והמוסר.