מקצת שבחו
חכם רחמים שאלתיאל יעקב ניניו, נולד לאמו סול ולאביו חכם חיים מאיר ניניו בירושלים.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם חיים מאיר ניניו, בנו של חכם יעקב ניניו, מחכמי צפת. אביו היה מדוכא בייסורים, והתייגע רבות לפרנסו על-מנת שיהיה פנוי ללמוד התורה. גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי ירושלים. נתעלה והיה חכם מחכמי ישיבת המקובלים 'בית אל', ודרשן בבית המדרש 'נחלת שבעה'. נודע כחסיד, ועניו, שמעולם לא יצא מהעיר ירושלים, חי חיי תורה, מתוך דוחק ועוני, והאריך ימים בעסק התורה.
בשנת תרל"ה (1875) חיבר את הספרים 'דרושים: צדקה וכבוד, וישמח אב', ואת 'אור החמה', שנותרו בכתב יד. בשנת תרמ"ד (1874) יצא לאור ספרו 'חן וכבוד' בירושלים, בהסכמת חכם רפאל מאיר פאניז'ל וחכם יעקב שאול אלישר, בשנת תרנ"ג (1883) יצא לאור ספרו 'שמן ומגן ירושלמי', בירושלים, בהסכמת חכם יעקב שאול אלישר. בשנת תרמ"ו (1886) חיבר את הספר 'מנחת עני', שנותר בכתב יד.
חכם רחמים שאלתיאל יעקב ניניו נפטר ביום ג' בתשרי תרנ"ח (1897) והובא למנוחות בהר הזיתים בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שיאריך בלימוד המוסר, קודם שיעסוק בתורה.
'שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו'. - ויש להבין במה שאמר: 'שמעו מוסר' - האם המוסר מחכים לאדם? - הלא המוסר מביא את האדם לשוב בתשובה אבל שיחכים לאדם לעיין בהלכה, איך ייתכן?!
יובן במה שאמרו בזוהר הקדוש, וזה לשונו: 'ובשל כך מי שהוא חייב ורוצה להיכנס לדעת סודות התורה, כמה שנקראים חושך ואפילה, נחשים ועקרבים, מבלבלים מחשבתו שלא יכנס למקום שאינו שלו. אבל מי שהוא טוב, אזי כל אלו השומרים הם לעזרתו, וקטגור נעשה סניגור'. עד כאן לשונו. ושמעתי מהרב המופלא, כבוד מורנו רבי דוד אברהם קאריו, הוא אמר אלי שהיה תלמידו של עטרת ראשי ... כבוד מורנו הרב רבי שאלתיאל ניניו, זכר צדיק וקדוש לברכה, שהיה מנהגו קודם שיעסוק בתורה עמו, היה דורש לו מוסר תחילה, והיה מאריך במוסר. ואחר כך היה עוסק בתלמוד. אשריו ואשרי חלקו. עד כאן לשונו.
ונראה לעניות דעתי בטעם הדבר, ששמא היה לו איזה חטא, והיה מעכבו מלהיכנס בלבו הלכה, וכמו שכתב בזוהר הקדוש, אבל על ידי שהיה דורש לו תחילה, דברי מוסר, על ידי זה היה מהרהר בלבו, לשוב בתשובה שלמה, ואזי המלאכי חבלה היו מהפכים לו לסניגור. וכעת זה אומרו: 'שמעו מוסר' - תחילה מהרב, ועל ידי שמיעת המוסר מהרהר בלבו לשוב בתשובה שלמה, ועל ידי זה: 'וחכמו' - תהיו חכמים שמלאכי החבלה בעצמם יתהפכו לסניגור. 'ואל תפרעו' - פירש רש"י זיכרונו לברכה, ואל תבטלו מוסרי.
חן וכבוד, דף קפח עמ' ב, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרמ"ד (1884).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד הדליקו את הנר - ערבות שלא יחסר ממונו.
לפעמים, אדם רוצה לעשות צדקה, ויצר הרע אומר לו: למה אתה נותן צדקה ומחסר נכסיך, ויצר הטוב אומר לו תן למצווה, ראה מה כתוב: 'כי נר מצוה' - מה נר זה מדליקים ממנו כמה נרות ואין אורה חסר, כן הנותן צדקה למצווה אין נכסיו חסרים. וזה שמעתי מתלמיד חכם זקן, החכם השלם והכולל, ומקובל על הבריות, כבוד מורינו הרב רבי יוסף מורדוך, זיכרונו לברכה, שאמר דרך צחות במשנה: 'עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר' - רצונו לומר, שהעני אומר לעשיר: תן לי צדקה, ולזה אמר: 'ערבתן' - רצונו לומר: ערבתם לי, שלא יחסר ממוני? - שיצר הרע אומר לי כן, ולזה אמר לו העני: 'הדליקו את הנר' - משם תראה שלא יחסר ממונך. ונודע ש'טוב' - נקרא האור, כמו שכתוב: 'וירא א-לוהים את האור כי טוב'. ... ואם תאמר שיחסר לו ממונו ממנו, 'לא ימנע טוב' - רצה לומר כמו 'האור כי טוב' - מדליקים ממנו כמה נרות, והקדוש ברוך הוא לא ימנע האור, כמו כן ההולכים בתמים - בתמימות לבם הטוב ונותנים צדקה, לא יחסר ממונם.
חן וכבוד, הקדמת המחבר, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרמ"ד (1884).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעל ידי זכות השירה מתכפרים עוונותינו לגמרי.
'רומה ה' בעזך, נשירה ונזמרה גבורתך' - כתוב בזוהר הקדוש בפרשת בא, שסיפור ניסיו יתברך, מוסיפים כוח לקדוש ברוך הוא, לפדותנו מגלותנו. ודע שזה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעל ידי סיפור נפלאותיו, מוסיפים כוח בפמליה של מעלה, לא, שחס ושלום, יותש כוח של מעלה, חלילה, אלא הרצון לומר, מפני מידת הדין הטוענת לפניו: מפני מה תאבד אלו מפני אלו ... אבל על ידי שאנחנו מספריו ניסיו בשיחות ותשבחות, בזה אנחנו מודים, שאין אנחנו כפויי טובה ממנו, ועל ידי זכות השירה, מתכפרים עוונותינו לגמרי, וקטגורים שנבראו מעוונותינו, נמחים, ועל ידי זה רב ידו להושיענו מידי אויבינו.
וזה אומרו: 'רומה ה'' - אתה בעצמך ולא על ידי שליח, וה' ירחם עלינו, 'בעוזך' - שכתוב בתפילין שלך 'ומי כעמך ישראל', אשר הלך הא-לוהים לפדות, וכן 'עם נושע בה'', וכיוון שכך, לך נאה להושיענו מידי אויבינו. וכיתות חבלה שמקטרגים וטוענים: מה שונים אלו ואלו, ואין בידי יכולת להושיע אתכם, שאין משוא פנים לפני, ולזה אמר: אנחנו 'נשירה' - ובזה נמחלים עוונותינו 'ונזמרה' עריצים ונכרית כל החוחים, הם המקטרגים עלינו, ועל ידי זה גבורותיך לנו להושיענו מיד אויבינו.
חן וכבוד, דף קג עמ' ב – דף קד עמ' א, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרמ"ד (1884).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד אהבת הבריות, שיהיה מאהבת המקום.
'הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות' - כלומר לא מפני ההנאה המגיעה לך, אלא מפני שהם בריותיו יתברך, ותהיה מקרבן לתורה. ... כי אהבת השלום צריך שיהיה מאהבת השלום, ולא כדי שישבחוהו, וגם אהבת הבריות שיהיה מאהבת המקום, לא מפני ההנאה המגיעה לו מהם, וכמו כן צריך שיהיה לקרבן לתורה.
חן וכבוד, דף עו עמ' ב – דף עז עמ' א, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרמ"ד (1884).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שעל ידי מילה בבשרם - אין פחד בלילות.
'הנה מיטתו שלשלמה' - של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, 'ששים גיבורים סביב לה' - אלו ישראל, כמו שאמרו במדרש. ומעתה ישראל החזיקו בשניים, הגם כי 'כולם אחוזי חרב' - דהיינו התורה, 'מלומדי מלחמה' - זה פוסל וזה מכשיר, וכן זה מחייב וזה פוטר, וכיוצא בזה, ובזה מתקיים העולם שמים וארץ, ככתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. - אם כן דיו בזה לקיום העולם.
אפילו כך 'איש חרבו על ירכו' - דהיינו קבלו עליהם המילה, שנקרא 'חרב', כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'חרבך על ירך גיבור' - זו מילה'. ואם תאמר למה צריכים שניים?! - די בזכות התורה לקיום שמים וארץ, ולזה אמר: 'מפחד בלילות' - שאין עסק העולם, שרוב העולם ישנים על מיטתם. וכפי זה, במה יתקיים העולם? - ועל ידי המילה בבשרם, אין פחד אפילו בלילות.
וזה נראה כוונת דוד המלך, עליו השלום, שכתב: 'זכרתי בלילה שמך ה', ואשמרה תורתך' - שיש להקשות וכי בלילה זוכר שמו יתברך, ולא ביום?! - וזה תמוה. ולפי המבואר שדוד מצטער: 'זכרתי בלילה' - שאין עסק התורה בלילה. אם כן, במה יתקיימו שמים וארץ? - ולזה אמר: 'שמך ה'' - דהיינו המילה, שנקרא שמו יתברך, שפי שנמצא בזוהר הקדוש: 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי' - זהו מילה, ועל ידי זה הרי הוא כאילו 'ואשמרה תורתך', ויתקיימו שמים וארץ.
חן וכבוד, דף פז עמ' ב, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרמ"ד (1884).