מקצת שבחו
חכם יוסף חוסה פאור הלוי נולד לאביו ולאימו בשנת תרצ"ד (1934) בבואנוס איירס בארגנטינה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי יהודי סוריה, ובראשם רבו חכם אליהו הכהן פריווה, במקביל למד לימודי חול בבית הספר הכללי. בשנת תשט"ו (1955) החל ללמוד בישיבת לייקווד בניו ג'רזי בארצות הברית. הוא נחשב עילוי, והיה מתלמידיו הבחירים של ראש הישיבה, הרב אהרון קוטלר. מאחר והתגעגע ללימוד התורה החלבי, היה נוסע לברוקלין ללמוד מפי חכם שאול מטלוב עבאדי, שלימד בביתו קבוצה מצומצמת של תלמידי חכמים.
בשנת תשט"ז (1956) עבר לברצלונה, שם למד באוניברסיטה. בשנת תשכ"ד (1964) קיבל תואר דוקטור על מחקרו בנושא תרגום אונקלוס. במקביל לא הפסיק מלימודיו לרבנות. בשנת תשכ"ג (1963) הוסמך לרבנות בידי חכם סולימן חוגי עבודי, אב בית הדין בירושלים. בשנת תשכ"ו (1966) הוסמך לדיינות בידי חכם שאול מטלוב עבאדי. בשנת תשכ"ח (1968) הוכשר כרב קהילה בידי חכם אהרון יוסף הכהן
בשנת תשכ"ז (1967) החל לעבוד כמרצה בבית המדרש לרבנים בארצות הברית. לפני שהתחיל לעבוד שם התייעץ עם רבו, חכם שאול מטלוב עבאדי, ועם חכם דוד די סולה פול, רב בית הכנסת הספרדי-פורטוגזי 'שארית ישראל' במנהטן, ונשיא התאחדות קהילות הספרדים בארצות הברית. כעשר שנים לאחר מכן, בגיל 44, בשנת תשל"ח (1978) התמנה כפרופסור מן המניין בבית המדרש לרבנים.
לצד עבודתו שם לא הפסיק להרביץ תורה ברבים במוסדות הקהילה היהודית של יוצאי חלב בברוקלין,
ובפרט בבית הכנסת 'שערי ציון'. היו גדולי הרבנים החרדים בארצות הברית, שיצאו נגדו כדי שיפסיק את עבודתו בבית המדרש לרבנים אבל הוא זכה לגיבוי של חכם שאול מטלוב עבאדי.
בשנת תשמ"ד (1984) עזב את בית המדרש לרבנים, ועמד להתמנות לרב בית הכנסת 'שערי ציון' בברוקלין. לאחר מחאה של רבנים חרדים כנגד המינוי, חכם שלום משאש, רבה של ירושלים, כינס בית דין מיוחד בעניינו, שגיבה את חכם יוסף פאור הלוי. אך מאחר והלחץ לא פסק, חכם יוסף פאור הלוי עזב ועבר ללמד בשיקגו.
בשנת תשנ"ה (1995) זכה ועלה לארץ ישראל. הוא הקים את מרכז מורשת ספרד, ושימש פרופסור במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן, ופרופסור במחלקה ללימודי משפטים במכללת נתניה.
חכם יוסף פאור הלוי נפטר ביום רביעי י"ח בסיוון תש"פ (2020) ונטמן בבית העלמין בנתניה.
במהלך חייו הוא חיבר עשרה ספרים, ופרסם למעלה ממאה מאמרים. ספריו שהתפרסמו בעברית הם: 'הרב ישראל משה חזן: האיש ומשנתו', ו'עיונים במשנה תורה להרמב"ם'.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שטושטשו השבילים אל מסורת הרבנים הספרדים.
דרכם של הרבנים הספרדים, יצירותיהם בכל חלקי מחשבת ישראל, והשקפותיהם על היהדות בכלל, ועל בעיות הזמן החדש בפרט, אינם ידועים. משהו נוגה ואיום, חל בכל הנוגע למסורת התרבותית, הדתית והחינוכית של היהודים הספרדים בימינו. דברים שבעבר הקרוב היו ידועים לכל צורבא דרבנן, אינם ידועים היום, אפילו לאלה, אשר בשם גדולי הדור יכונו. אנו, שגדלנו על פי המסורת החינוכית העתיקה, שהתקיימה דור אחר דור בבתי המדרש הספרדים, רואים את המצב החדש בדיכאון לב ובכיליון עיניים. הגשרים עם העבר נהרסו, הציונים שעמדו באם הדרך נעקרו, השבילים טושטשו וכוסו עפר. מה יעשה הנער שרוצה לגלות את העבר שלו? לאן יפנה? מי יראה לו את הדרך?
הרב ישראל משה חזן: האיש ומשנתו, הקדמה, דפוס המערב, ירושלים, תשל"ז (1977).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד ברוך שעשני חוליה בשרשרת חכמי הספרדים.
הרביתי להשתמש בספרות חכמי הספרדים, שעדיין רובה נעלמה מעיני בעלי התורה. על ספרות זו חונכתי וגדלתי. מורי ורבי, עטרת ראשי, כבוד החכם רבי אליהו הכהן פריווה, זכרונו לברכה, מגדולי חכמי דמשק, עשני חוליה בשרשרת חכמי הספרדים.
עיונים במשנה תורה להרמב"ם, מבוא עמ' 10, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ח (1978).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד מי שלא למד תנ"ך די צורכו, לא יתפוס דברי התלמוד.
תלמיד שטרם רכש את הערכים ואת הרשת הלינגוויסטית של התורה שבכתב, אינו מוכן לעלות לשלב השני, וכל שכן לשלב השלישי של תלמוד תורה. לזאת הזהירו חכמינו זיכרונם לברכה ללמוד על הסדר, 'ולא שיהא דולג במקרא ובמשנה ויבוא לתלמוד'. מכאן הפולמוס שהשמיעו חכמי ספרד נגד 'חכמים רבים, שלא למדו המסורת, גם דייקות הלשון הבל בעיניהם, גם לא קראו המקרא, אף הטעמים, רק מימות הנעורים למדו תלמוד, שהוא פירוש התלמוד.'
ההיגיון ברור: מי שלא למד תנ"ך כל צורכו, לא יעלה בידו לתפוס עדינויות הלשון ולהמשיג את אותם העקרונות ששימשו יסוד ראשוני למערכת האינטלקטואלית של חכמינו זיכרונם לברכה. ומיותר להוסיף, כי בין שהוא מודע או אינו מודע, בסופו של דבר, אותו תלמיד יסגל את דברי חכמינו זיכרונם לברכה למערכת זרה, ולא יעלה בידיו לתפוס דברי התלמוד כדבעי.
מקומו של משנה תורה במערכת החינוכית של ספרד והמזרח התיכון, דף יג, כתב עת: חקירה ח', פלטבוש, תשס"ט (2009).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד תלמידי חכמים מרבים שלום, ומומחים מרבים מחלוקות.
"התמחות אינטלקטואלית" - במובן השלילי של שליטה במקצוע אחד בלבד, ובערות ביתר מקצועות היהדות - פסולה לחלוטין. בעל אופק צר כסדקית של מחט, כיצד יבין מסורת רוחנית, שאחד מאשנביה רחב מפתחו של אולם? "מומחה" שכזה צר אופק וקצר ראות הוא, מה שנדמה לו כ"עיקר" היהדות, הלא חלק קטן ממנה הוא. לא זו בלבד כי מומחים מסוג זה אינם מוכשרים להתמודד עם תרבות העמים, אלא שקנאת סופרים שכאלה, אינה מרבה חוכמה. כל מומחה, שם מסגרתו הבלעדית עיקר, ופוסל זו של אחרים. בניגוד לתלמידי חכמים, שמרבים שלום בעולם, המומחים מרבים מחלוקות, והנך מוצא את העם הולך ומתפלג למחצה, לשליש ולרביע.
הרב ישראל משה חזן: האיש ומשנתו, דף מד, דפוס המערב, ירושלים, תשל"ז (1977).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד מתחת לשוני התרבותי, מתעטפים ערכים משותפים.
כל תרבות מניחה, שהמציאות "האמיתית" בארבע אמותיה, והתרבות הזרה מזייפת, משבשת, ואינה מדייקת כראוי. על-כן עליה לדחות את התרבויות הזרות ולפקפק ביעילותם. דחיה זו של התרבות הזרה, באה גם מתוך התחושה הכמוסה, שעצם מציאות תרבות זרה, מהווה סכנה לקיומה. מסורת הומניסטית מניחה כי מתחת לשוני, הבולט בין כל תרבות ושפה, מתעטפים ערכים יסודיים, השותפים לכל אדם ואדם, ולא כאזרח מדינה פלונית או איש תרבות אלמונית. היא רואה את המסורת התרבותית שלה, שריג הצומח מגזע, שממנו מסתעפים יתר התרבויות והשפות, ולא כנטע הצומח בארבע אמות בלעדיות. השקפה זו מוצאת ביטוי בגישה לתרבויות שאר העמים. תרבות הומניסטית משתדלת לגלות את הערכים המשותפים לה ולשאר התרבויות והעמים כדי למצוא רקע שווה.
הרב ישראל משה חזן: האיש ומשנתו, דף לז, דפוס המערב, ירושלים, תשל"ז (1977).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד חוכמה שחנן ה' היא חוכמה שמניבה שלום.
יש אומרים כי שני סוגי חוכמה הם. חוכמה שמגמתה לציין את הבידול והניגוד בין גורמים ונושאים שונים, ואחרת שמבקשת לציין את ההרמוניה והקשר הפנימי בין דברים ומערכות, שבמבט ראשון נראים נפרדים ומנוגדים. החכמה שה' שחונן שייכת כולה לחכמה שמניבה שלום, וכדברי הכתוב: 'וה' נתן חכמה לשלמה ... ויהיה שלום בין חירם ובין שלמה, ויכרתו ברית שניהם.'
המצווה הבראשיתית אצל הרמב"ם, 'אור למאיר', עמ' 283, אונ' בן גוריון שבנגב, באר שבע, תש"ע (2010).
2020-1934