מקצת שבחו
חכם חנניה דרעי נולד לאימו חנה ולאביו חכם יעיש בשנת תרצ"א (1931) במרקש שבמרוקו.
בהיותו ילד קטן נפצע קשה מפגיעת סוס. אמו נשאה אותו על ידיה, ורצה איתו לבית הקברות. היא הניחה אותו על קברו של הצדיק חכם חנניה הכהן, ובקשה את רפואתו. על קברו של הצדיק תבעה מבנה, שבחסדי ה', כשיבריא ילמד תורה כל ימיו. בלילה התגלה לה הצדיק בחלומה, והודיעה שנתקבלו בקשותיה. חכם חנניה דרעי הבריא והקדיש עצמו ללימוד התורה. הוא למד תורה בישיבת החכם אברהם אביטבול במרקש, מפי החכם פנחס הכהן ומפי חכם חיים ביטון, מחבר הספר 'לב חיים', לימים רב העיר מלייה.
בשנת תש"ח (1947) יצא עם משפחתו לארץ ישראל. בשנת תש"ט (1948) זכה והגיע לארץ ישראל, והתיישב בעיר יפו. הוא הוסמך לרבנות ושימש מזכירו של רב העיר תל אביב-יפו, חכם יעקב משה טולידאנו. כעובד המועצה הדתית היה ממונה על בתי הכנסת בעיר. שימש רב בית כנסת, ומסר שיעורים והרצאות לציבור הרחב בתי הכנסת. הוא ריכז את פעילות המועדון התורני לנוער, שליד בית הכנסת 'קדושי אירופה', ולימד במוסד 'פרחי כהונה', מיסודו של הראשון לציון חכם בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שפעל להפצת תורה בקרב הנוער הספרדי.
בשנת תשכ"ז (1967), לאחר מלחמת ששת הימים, חכם חנניה דרעי יצא למחנות הפליטים אזור שכם ובעזה, כדי לתור אחר נשים יהודיות שנישאו לערבים, והתנתקו ממשפחתם בזמן מלחמת העצמאות. הוא פעל לחילוצן ולחזרתן ליהדות של אותן נשים יהודיות וילדיהן. במסירות נפש ובהתנדבות דאג לכל מחסורן, ורתם נדיבים וארגונים להשתתף במצווה זו של קיבוץ נדחים ופדיון שבויים.
חכם חנניה דרעי שימש רבה של יפו, ובנה בה בית כנסת. בשנת תשל"ד (1974) עודד את חכם ישראל רווח לפתוח כולל ביפו. אט אט יצא שמו כגאון בתורה, בנגלה ובנסתר. בשנת תשמ"ח (1988) הוציא לאור את ספרו 'חדר מלכות', וכלל בו את חיבורו של המקובל חכם דוד הלוי מהעיר דרעא, ושל המקובל חכם יצחק דרעי, מחכמי אלג'יריה.
בשנת תשנ"ה (1995) הוציא לאור את הספר 'חדר בריוח' - דרשות והספדים בצירוף לקט דינים, סגולות וקמיעות. כן הוציא לאור את הספרים: 'חדר מכמונים', ו'הדר מכמונים'.
חכם חנניה דרעי נפטר ביום ט"ו בטבת תשס"ג (2003). ביום השנה לפטירתו, הוציאה משפחתו לאור את הספר 'ויספדו שם מספד גדול', הכולל דברי הספד קצרים על אביהם.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד קשה מחלוקת, ובפרט במנהגי בית כנסת של כמה עדות.
באו אחינו מכל קצות תבל, עדה עדה ומנהגיה, גווניה והליכותיה, וכולם בדרכי ה', 'הליכות א-לי מלכי בקודש'. ראיתי מנהגים ממנהגים שונים, חלוקי וחלופי דעות, בענייני בית הכנסת וסדרי תפילה, ובפרט ביישובי עולים - זה אומר ככה וזה אומר ככה, ולפעמים המצב יגיע עד לקטטות ולדברי ריבות, ה' יצילנו. וקשה מחלוקת, אפילו בביתו של אדם, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, וכל שכן, וקל וחומר, בביתו של הקדוש ברוך הוא בבית הכנסת, משום שהשכינה שורה. לכן אזרתי עוז בנפשי, ונכנסתי לגוב אריות, והבאתי מה שעלה אתי במצודתי, סדרתי קונטרס קטן זה, להיות מצוי ביד כל אחד מהציבור, וביד שליח הצבור בפרט, בו יראו דבר דבור על אופניו, להשכיל ולדעת מה יעשה, ולפי המנהג, נהר נהר ומסלולו.
חד"ר בריו"ח, עמ' ס', תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד אלה שמתו בחוץ לארץ, יחיו ויבואו כמשה רבינו בראשם.
'מפני מה משה לא נכנס לארץ? - כדי שיביא עמו, לעתיד לבוא, דור המדבר'. - אנחנו מאמינים בתחיית המתים. אלה שנקברו בארץ ישראל - יציצו ויקומו שנאמר: 'ויציצו מעיר כעשב הארץ'. ואלה שמתו בחוץ לארץ ומתי מדבר - יחיו ויבואו לארץ ישראל, כשמשה רבינו בראשם. 'יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל'.
חד"ר בריו"ח, עמו' מ, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מעלת אהרון שדן דין אמת, ועל בסיס האמת רדף שלום.
'מפני מה בכו את אהרון שלושים יום? - מפני שדן אהרן דין אמת לאמיתו, לכך נאמר: 'ויבכו אותו כל בית ישראל'. וידוע לנו כי הפליגו חכמינו זיכרונם לברכה, במידותיו של אהרן, ו'אוהב שלום ורודף שלום' היה, ובאהבת שלום זו ורדיפתו, הרי גומל חסדים רבים לבריות. וללא ספק רבים היו החייבים לו תודה, על יחסו זה בין אדם לחברו. ולמרות זאת בכיית כל בית ישראל אותו, באה על כי דן דין אמת לאמיתו. אם הבסיס היא האמת, חותמו של הקדוש ברוך הוא, הרי משמעות גדולה יש גם לגמילות חסדים.
חד"ר בריו"ח, עמו' נח, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שכל ישראל גוף אחד, ובתלמידי חכמים 'שוכן מלך'.
חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר, מוחלים לו כל עוונותיו'. ובתלמיד חכם אמרו: 'חכם שמת הכל קרוביו, הכל קורעים עליו, הכל חולצים עליו, הכל מבכים עליו'. - ונשאלת השאלה, מה ההבדל, אחרי שכל ישראל ערבים זה לזה, והם גוף אחד?
נראה שכללות ישראל הם משותפים, בחיבור הקנייני, אבל תלמידי חכמים הם חיבור עצמי, כדמיון אברי הגוף, ובו 'שוכן מלך' - דהיינו מוח, כבד והלב, שכל האברים הם שתוף קנייני, לא כן הלב הוא חיבור עצמי, שכל חיות האברים תלויים בו, שהוא המחלק מזון, ומבלעדיו לא יחיה האדם. ככה חיות כל העולמות תלויות בתורה, והם פרד"ס: הפשט הוא מזון לעשיה, הרמז הוא מזון ליצירה, הדרוש הוא מזון לבריאה, והסוד הוא מזון לאצילות. כמו שכתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. כשאומרים שהעולמות מתקיימים על התורה, הכוונה היא על לומדי התורה, וההוגים בה, ומקיימים מצוותיה. ולכן דימו חכמינו זיכרונם לברכה הסתלקות נפש הצדיק, כאילו נשרף ספר תורה, אחרי שבטל מתלמודה.
חד"ר בריו"ח, עמ' נ"ג, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד סגולה לצרף את תפילתו לבכי התינוק לאחר המילה.
סגולה שיכוון כל אדם בעת בכי התינוק הנימול, מייסורי המילה שייכלל בזה גם תפילתו, כי קול זה של הילד הנימול, עולה בלי שום פגם מכל קליפה. ועל זה נאמר: 'כי שמע ה' קול בכיי' - כלומר, בכי הנימול. 'שמע ה' תחינתי, ה' תפילתי יקח'. והוא עצה נפלאה כמו שכתבתי בשם 'עוללות אפרים'. עיין שם.
ועל פי זה יש לפרש מה שכתב בתרגום יונתן על פסוק: 'יענך ה' ביום צרה' - ביומא המילה, עיין מהרי"ל, והוא פלא. ... ויצא לנו מזה, שמי שהוא על הברית מילה, והילד בוכה בשעת המילה, וגם מי שהוא בסעודת ברית מילה, ועל פי הרוב, שומע אז בכי הילד הנימול, יש להתפלל בשעת הבכי בלחש, בלשון הקודש, על כל מה שחסר לו מכל העניינים, וטוב לומר אז תפילה זו: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, שנהיה אני ובני ביתי בריאים וחזקים, ובפרנסה, ובהצלחה, ובשלום, ובכל טוב, לעובדך באמת, וביראה, ובאהבה, ובשמחה, וייכלל תפילתי עם בכיית הילד, ויקוים בי הפסוק: 'שמע ה' תחינתי, ה' תפילתי יקח', וימלא ה' כל משאלות לבי לטובה. אמן כן יהי רצון.
חד"ר בריו"ח, עמו' קיא, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהדמעות הן העיקר על מיתת הצדיקים.
הדמעות הן העיקר על מיתת הצדיקים. יעקב בכו אותו בכי גדול, ובמשה נאמר: 'ויבכו בני ישראל את משה'. וכמו כן מצינו בתלמוד ובפוסקים: שלושה לבכי ושבעה להספד. ואמרו המפרשים שעיקר הכפרה היא הדמעות, ששערי דמעה לא ננעלו. ונראה שטעם הדמעות הם ההזאה של הצדיק.
חד"ר בריו"ח, עמו' מג, תשנ"ה (1995).
2003-1931