מקצת שבחו
חכם משה מטראני, המבי"ט, נולד לאימו ולאביו חכם יוסף, בשנת ר"ס (1500) בשאלוניקי העות'מאנית.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם יוסף מטראני, שגורש מספרד והתיישב בשאלוניקי. כילד עבר לעיר אדירנה באחריות דודו, חכם אהרון מטראני, שם למד גדל בתורה וביראה בישיבת החכם יוסף פאסי.
בשנת רפ"א (1521) היה מראשוני העולים החדשים לארץ ישראל, אחר שנכבשה ארץ ישראל ע"י העות'מאנים, שפיתחו את הארץ, וקראו ליהודי האימפריה לעלות לארץ ישראל. חכם משה מטראני התיישב בעיר צפת, והיה לתלמידו המובהק של חכם יעקב בירב, רב העיר צפת.
בשנת רפ"ה (1525) החל לשמש דיין בעיר צפת, וראש קהילת 'בית יעקב' בצפת. בשנת רצ"ח (1538) מתוך רצון לחדש את שרשרת הסמיכה בארץ ישראל, היה אחד מארבעה תלמידים, שהסמיך חכם יעקב בירב.
בשנת ש"א (1541) לאחר שנפטר רבו, חכם יעקב בירב, עמד בראש הישיבה, ושימש דיין בבית הדין יחד עם חכם יוסף קארו, וחכם דוד בן זמרה. בשנת שי"א (1550) יצא לאור בוונציה ספרו 'קרית ספר' על משנה תורה לרמב"ם. בשנת של"ה (1575) לאחר, שנפטר חכם יוסף קארו, לאב בית הדין של צפת.
בשנת של"ו (1576) יצא לאור בוונציה ספרו 'בית א-לוהים', ובו שלושה שערים: שער התפילה, שער התשובה, ושער העיקרים, ובהם יסודות הדת. לספר צורף ביאור שלו על הברייתא 'פרק שירה'.
חכם משה מטראני נפטר ביום כ"ג בניסן בשנת ש"מ (1580), ומנוחתו קבור בעיר צפת בחלקת קבר האר"י.
בשנת שפ"ט (1629), יצא לאור בוונציה, לאחר פטירתו, ספר השו"ת שלו, בידי שני בניו, ובו כ-800 תשובות בהלכה. חכם משה מטראני חיבר חיבורים נוספים, חלקם עוד עומדים בכתב יד, בספרייה הלאומית.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד להרים המכשול מלפניו, מחשבותיו הרעות על בני ביתו.
צריך אדם להרים מכשול מלפניו, מן המחשבות שבינו ובין בני ביתו, המצויים אצלו, שלא יחשוב עליהם רעה, בהשתמשו מהם במאכלו, ובשאר צרכיו, לחשדם שלא עשו כהוגן או שהחביאו ממנו דבר, אלא ידינם לכף זכות, כי באמונה הם עושים, כל זמן שלא נתברר לו אחרת.
וכן מה שבינו לחבריו, ידינם לזכות, ולא ישנאם, ולא יכעס עליהם, ולא יחשדם בשום דבר רע, ולא יחשוב עליהם מחשבו, שידח ממנו נידח, ולא יחמוד מה שלהם, ולא יאמת לבבו מלתת צדקה, ולא ירע לבבו בתיתו אותה, ולא ישכח מעשה עמלק, ואם יהיה לו כוח ינקם ממנו.
אגרת דרך ה', דף ג' ע"ב, פראנצ'סקו דונא, ונציה, שי"ג (1553)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שיצר את האדם בחוכמה לנטות יותר אל השלמות.
עלינו לשבח לאדון הכל, אשר יצר את האדם בחוכמה, והיותו יציר כפיו, הוא והנמשכים ממנו, הם קרובים לנטות יותר אל השלמות מצד הצורה, מנטות אל החיסרון מצד החומר
בית א-לוהים, הקדמת המחבר, דף ב' ע"א, ונציה, של"ו (1576)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להתיר נזיר, שהולך בצער גופו, ולא יכול להתאפק.
הקרה ה' לפני נזיר אחד, שעלה לארץ ישראל לנהוג נזירותו, ולא יכול להתאפק בנזירותו, והיה מתענה והולך, בסיגוף וצער גופו מאשר חטא על נפשו. וביקש ממני להישאל על נזירותו, ושאתיר לו.
ונמצא במעמד חכם אחד יושב לימיני ואמר כי היה נראה לו, שלא היה לו התרה, כי אפילו נזיר שלושים יום בזמן הזה, הוא נזיר כל חייו עד שיבנה בית המקדש ויקריב קורבנותיו, והוא כנזיר עולם, שאינו בשאלה ... ואני שמעתי ולא אבין לשון הרב, זיכרונו לברכה, והשבתי מתוך הלכה פסוקה, במי שנדר בנזיר וניחם על נדרו, הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו.
שו"ת מבי"ט חלק א', סימן קע"ד, המדפיס קאליוני, ונציה, שפ"ט (1629).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד לעמוד עליהם ברוב בניינם, לבל ישיג איש גבול חברו.
ונתן ה' בלבי לבנות חורבותיה, ואני עומד עליהם ברוב בניינם, לבלתי ישיג איש גבול חברו, ולכל דברי חילוקי קרקעות, ונזקי ראיה ונזקי אורה, גם בבתי כנסיות, שנבנו בכל אלו השנים, אשר נפרדו כל איש ואיש ללשונותיהם, ועשינו תקנות בכל אלו הקהילות, ישמרם צורם ויחייהם,
על כל הבאים מחוץ לארץ, מדי שנה בשנה, ממלכות תוגרמא ומלכויות אחרות, עניי עם בני הלשון ההוא. ומפני כי הספרדים, מגירוש ספרד הם רבים, אשר בנו שם 'קהל גדול', ו'קהל בית יעקב', ובתחילה היה להם כיס אחד לכולם, לצדקות, למיסים, ולארנוניות, בהיותם כולם בני לשון אחד, ואחר כך מצד מריבות, נפרדו לכל קהל כיס אחד לבדו לעניי קהלם, לכל הדברים.
שו"ת מבי"ט חלק ג', סימן מ"ח, המדפיס קאליוני, ונציה, שפ"ט (1629).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאל יהיו חסידים הרבה, שדי במה שאסרה תורה.
כי שמעתי דיבת רבים אומרים: אין נפשינו ודעתנו נוחה, במה שראינו אנשים חכמים וידועים וכשרים, אשר הם נפרשים ממנו, ממאכלינו ומשתינו, וכליהם מכלים שונים, ועושים במה לעצמן, להתקדש במה שמותר, לחכמים גדולים מהם, ובסעודות של מצווה, אינם רוצים להזדמן אפילו לקרוביהם, מבשרם לא יאכלו, ואפילו כל ירק ידרושו גם מבני ביתם, הכשרים כמותם, נפרשים בשולחנם במאכלם ... להיפרד בברכת זימון גם כן, ואין תרעומת זה עלינו לבדנו אלא גם לזרים איתנו ... שאין אוכלים מבהמה, שהורו בה חכמים להתיר, ויש בזה חילול התורה בפני האומות כי חושבים אותה כשתי תורות, ועל כן יצאתי לפניהם, לשחר פניהם למצוא חן בעיניהם: אל יהיו חסידים הרבה, ודי להם במה שאסרה תורה, טוב וישר הוא להיות יראי חטא.
שו"ת מבי"ט חלק ג', סימן ס"ח, המדפיס קאליוני, ונציה, שפ"ט (1629).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד להימנע לחזר אחר העשיר, שיבוא להתפלל בקהל שלך.
ואני מנהגי מיום היותי מרביץ תורה ב'קהל בית יעקב' ... הייתי נמנע לילך לדבר לשום יחיד עשיר, מהבאים מחוץ, שיבוא להיות מתפלל בקהל שלי, אלא כפי ההסכמה שהייתה בין שתי הקהילות, ועתה נתעוררו כמה אנשים, ומהם חכמים מבני קהל קדוש 'קהל גדול', אשר הולכים להקביל פני האנשים העשירים הבאים מחוץ. מיד שהם נכנסים בשערי העיר מפתים אותם ללכת לבית הכנסת הגדולה, כי לגדולתה ולראשי העם אשר בה, ראוי לכל העשירים ילכו אליה.
וכוונתם, על נדבותיהם לרבות כיס צדקותיהם וכיס חברתם, ולהמעיט כיס צדקה 'בית יעקב', אשר אינם יכולים להספיק לעניי קהלם, ולבעלי תורה שבניהם, והם יש להם קרן ממון מקובץ מן הנדבות הרבות, ונותנים אותו לריווח, אשר לא כדת, שאין משתכרים בממון עניים, כדי שיהיה מוכן לעת הצורך, ועל זה אני קובל על ההולכים להקביל ולהדר פני העשירים, שילכו לקהלם, כי עושים הם שלא כדין, והם חוטאים, ולא להם כי הם גוזלים מדלים של 'בית יעקב' לדלים של קהלם.
ושלמה אמר: 'אל תגזול דל כי דל הוא' - שנוכל לדורשו בדרוש הזה: 'אל תגזול דל' אף על פי שדל הוא הגוזל את חברו דל, כל שכן אחרים, גבאים וכיוצא בהם, להשתדל להרבות לעניים מיוחדים ולמעט אחרים, אשר אפשר הם מוצרכים יותר, וכל שכן, אם אינם מחלקים הכל לעניים, אלא שהם מסגלים מעות לריווח, אפילו שיהיה קצתם לדבר מצווה, לפרוכת ולמעות וליפות בניין בית כנסת כי הם נכללים על מה שאמר הנביא: 'וישכח ישראל עושהו, ויבן היכלות'.
שו"ת מבי"ט חלק ג', סימן מ"ח, המדפיס קאליוני, ונציה, שפ"ט (1629).
1580-1500