מקצת שבחו
חכם יחזקאל עזרא נולד לאמו עמאם ולאביו חכם רחמים בשנת תרל"ו (1876) בבגדאד, עיראק.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי בגדאד. עוד בצעירותו התבלט כחכם גדול בכל חלקי התורה, וכבר בהיותו בן 15 שנים, נכנס במשא ומתן של הלכה עם גדולי הדור, בכללם החכם חיים חזקיהו מדיני, מחבר ה'שדי חמד', וחכם רחמים נסים יצחק פלאג'י מחבר ה'יפה ללב', מאיזמיר.
בשנת תרס"ד (1904) זכה ועלה לארץ ישראל יחד עם חכם יעקב חיים סופר וחכם צדקה חוצין. עם בואו נפגש עם חכם סלימן מנחם מאני, רבה של חברון. את רשמי הפגישה העלה על הכתב ושלחם לחכם יוסף חיים.
חכם יחזקאל עזרא התיישב בירושלים, והקדיש את כל עתותיו ללימוד תורה. הוא העמיק בלימודי הקבלה מפי חיים שאול הכהן דוויק, ראש ישיבת 'רחובות הנהר', והעמיד תלמידים רבים, בתוכם תלמידו המובהק, חכם עזרא עטייה, לימים ראש ישיבת 'פורת יוסף'.
חכם יחזקאל עזרא חלה ונפטר, צעיר לימים, מדוכא בייסורים, ביום א' באדר תרס"ח (1908), ונטמן בחלקת החסידים בהר הזיתים. הספידו אותו חכמי דורו ביניהם הראשון לציון, חכם משה ישראל פאניז'ל.
מעט מחיבוריו יצאו לאור לאחר פטירתו בידי אחיו, חכם אברהם חיים, והראשון לציון חכם יצחק ניסים, ובידי חכם צדקה חוצין: 'עצי היער' - הלכות; 'כנסת יחזקאל' - ליקוטים מכתביו, הלכה ואגדה, ש"ס ושו"ת. הספרים 'הללי נפשי' - פרד"ס על תהילים, ופירוש פרד"ס על הגדה של פסח עומדים בכתב יד.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאין למחות בידי המניח בגדים על הקדירה לשמור חומו.
והנה פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, המנהג להניח הקדירה, שמטמינים לצורך מחר, על גבי הכירה, ואין נוגעת בגחלים, וגם משימים סביבותיה אבנים קטנות, בכל הצדדים עד פיה, ואחר כך מניחים עליה בגדים לשמור חומו, ובזה אין הבגדים נוגעים בצידי הקדירה, שהרי האבנים מפסיקים, ואם כן זה מותר לדעת כולם. וכן שמעתי מהרב יוסף חיים. אמנם התבשיל שמטמינים לצורך הלילה, אין דרך לשום אבנים סביב הקדירה, רק מניחים בגדים על הקדירה, ועל ידי זה נוגעים הבגדים בצידיה. ואם כן לפי דעת האחרונים הנזכרים אין לעשות כן ... אמנם כיוון שנהגו כן, אין למחות בידם.
'עצי היער', דף ק"ט, ירושלים, תש"ם (1980)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאסור לבזות את חברו אפילו ייתן לו כל ממון שבעולם.
'המבזה את חברו חייב לשלם' - לא אמרו אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אין רשות לשום בר ישראל לבזות את חברו, אפילו שייתן לו כל ממון שבעולם, שו"ת הרא"ם הנקרא 'מים עמוקים'. ועיין גם כן בספר 'חזה התנופה', וזו לשונו: 'לווה שקבל על עצמו ליאסר בבית האסורים, אסור למלווה למוסרו ביד גויים להיאסר' - כי אף שיכול האדם להתנות למחול צער גופו, היינו דווקא להיפטר החובל או המזיק מהתשלומים אם הזיקו, אבל אין שום תנאי מועיל לגוף, שיהיה מותר לכתחילה לשום יהודי לסגף גוף חברו או לעשות לו שום צער בגופו. עד כאן.
'כנסת יחזקאל', דף צ"ט, ירושלים, תשמ"ב (1982)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' שאין ליטול ספרים של חברו בבית הכנסת
העולם נוהגים בבית הכנסת, כשמוצאים סידור תפילה וכיוצא של חברו, שלוקחים בלא דעת בעליו, ואין היתר לזה, כי מה שונה סידור מספרים אחרים, שזה וזה אחת היא. וטלית בבית הכנסת הוא שמותר, אך ספרים אף בבית הכנסת, סידור ומחזורים, אסור.
'עצי היער', דף נ"ח, אשדוד, תשס"ד (2004)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא תהא התעוררות שלך, מפני שצריך השחר לענייניו.
'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר' - הנה מצאנו בבני אדם, שהם עצלנים ואינם קמים ממיטתם, כי אם עד אחר עבור זמן רב, שכבר עלה עמוד השחר, ופעמים קוראים קריאת שמע ומתפללים תפילה שלא בזמנה, ואם יקרה להם איזה צורך מענייני הבלי העולם הזה, שהוא צריך לעשותו בבוקר בבוקר או לטייל, אזי הוא משכים וקם באשמורת הבוקר. ונמצא שקימה זו אינה כדי לבכות על החורבן או ללמוד תורה, ולקשר לילה כיום, אלא לצרכו דווקא, שהוא צריך השחר שיאיר, לעשות חפצו ורצונו בבוקר. וזה כוונת הטור זיכרונו לברכה באומרו, שתהא אתה מעורר השחר - שלא תהא ההתעוררות שלך, מפני מה שאתה צריך לעשות איזה עניין בבוקר. אלא מה שתהיה אתה קם הוא מפני שצריך לקום לעסוק בתורה בלילה עד שבא הבוקר, ותהיה מעורר השחר. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום: 'אעירה שחר' - אני הייתי מעורר את השחר, שרצונו לומר כשאני קם הוא ללמוד תורה עד שיעיר הבוקר ויהיה השחר, ונמצא שאני מעורר השחר, שאיני צריך לאור השחר ולא השחר מעיר אותי, שלא היה מתעורר בלילה בשל שהיה צריך להיות מזומן בשחר, אלא אדרבא הוא מעורר השחר, וזהו הכפל להורות לנו דבר זה.
'עצי היער', דף ד, אשדוד, תשס"ד (2004)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שצריך גבורה כארי לעמוד בבוקר, שעזה אהבת השינה.
'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר' - וצריך לזה גבורה כארי משום שעזה כמוות אהבת השינה, ובפרט בבוקר בעת עלות השחר, שבזמן ההוא ישן האדם יותר, ותערב לו שנתו מכל הלילה. לזה צריך האדם גבורה כארי כנגד יצרו. ואף שאינו רגיל ישבור תאוותו לכבוד ה', שכתב הרב החסיד ב'ראשית חכמה' שער האהבה. שמעניין קריעת ים סוף במה שכתוב: 'מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו' - שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, שיכנסו תחילה לתוך הים ואחר כך יקרע את הים. מזה למדנו שמי שרוצה שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו נס, שהוא שינוי הטבע, צריך שהוא תחילה ישנה טבעו לעבודתו יתברך. ועל כן מעתה נראה, שכדי שהקדוש ברוך הוא יעשה עמנו ניסים ונפלאות, בין בעניין הגאולה, בין להמציא לנו פרנסה, ולהצילנו מכל צרה וצרה. אף שאנחנו בין הגויים, שהם כשיני אריות וכיוצא, עושה עמנו ניסים ונפלאות חוץ מדרך הטבע. על כן חייבונו רבותינו זיכרונם, לשבור בכל יום תאוות השינה, ולהתגבר כארי לעבודתו, יתברך שמו, שהוא חוץ לטבע, שיקום האדם בעת שתערב לו השינה ביותר, ויצרו מתגבר עליו בעת ההיא.
'עצי היער', דף א ע"א, ירושלים, תש"מ (1980)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שלא הקפידו שלא ליטול ידיים מכלי שפיו צר מאוד.
הנה בעירנו פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, לפעמים מזדמן כלי שקורין 'אבריק', שפיו צר מאוד, אם מותר ליטול ממנו, אם קרוי נטילה לחצאין, כיוון שאינו זב בפרק אחד על כל השיעור על היד או לא? ה'בית חדש' כתב, שבכיור שיש בו ברז שקוראים 'הענדל', ראה לרבותיו שמחמירים, שאין ליטול ממנו, משום שזוהי נטילה לחצאין. יעויין שם. ומשמע מדבריו שדווקא מכיור, שיש בו ברז, משום שצריך לסוגרו בכל פעם, ... בזה מחמירים, שישנו הפסק, וזוהי נטילה לחצאין אבל בכלי שיוכל לשפוך בלי הפסקה, רק שפיו צר, מודה ה'בית חדש' שמותר ... והנה בעירנו פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, גם כן אם מזדמן לפעמים כלי כזה, נוטלים ממנו, ולא ראינו מי שמקפיד בזה.
'עצי היער', דף ט"ז, סימן קס"ב, אשדוד, תשס"ד (2004)
1908-1876