מקצת שבחו
חכם מאיר יהודה גץ נולד בט"ו באב תרפ"ד (1924) בתוניס. כשהיה בן 18 הוסמך לרבנות. בגיל 19 התחתן עם אסתר, ונולדו להם אחד-עשר ילדים. למד משפטים וקיבל הסמכה כעורך דין ונוטריון.
בשנת תש"ד (1944) בגיל 22 נתמנה לרב של קהילה בצפון מערב תוניס, ושימש שם כחזן, שוחט, מוהל ועורך נישואין. עד הגיעו לאותה קהילה בתוניס לא היה בה תלמוד תורה. כשרצה להתחיל ללמד את הילדים, אמרו לו שאינם רוצים ללמוד, הם רוצים לשחק כדורגל. חכם מאיר יהודה גץ ביקש מהילדים לחכות לו, חזר כעבור כמה דקות לבוש בבגדי ספורט, ושיחק כדורגל עם הילדים. אחרי המשחק הסכימו הילדים ללמוד תורה.
בשנת תש"ט (1949) עלה לארץ ישראל, ונשלח מטעם תנועת הפועל המזרחי לשמש כרב הישוב כרם בן זמרה בגליל העליון. תנאי החיים במושב היו קשים. חכם מאיר יהודה גץ עודד את המתיישבים, והדגיש בפניהם את מצוות יישוב ארץ ישראל. ביתם של חכם מאיר יהודה גץ ושל הרבנית אסתר גץ היה פתוח תמיד לרווחה לרעבים ולמי שהיה צריך אוזן קשבת, ושימש גם כתחנת מעבר לילדים, בדרכם למשפחות אומנה.
בשנת תשכ"ז (1967) במלחמת ששת הימים, חכם מאיר יהודה גץ שכל את בנו בכורו בקרבות על ירושלים. חכם מאיר יהודה גץ ומשפחתו עברו לגור בירושלים כדי להיות קרובים לקבר הבן שנטמן בהר הרצל.
בירושלים התמסר חכם מאיר יהודה גץ ללימוד קבלה, ונהג פרישות כדרך המקובלים. בהיותו במושב, כרם בן זמרה, נהג כמנהג המקובלים הספרדים, ולבש גלביה לבנה. בהגיעו לירושלים הוסיף ללבושו שטריימל לבן, כדי לאחד בלבושו את מנהגי הספרדים והאשכנזים.
בשנת תשכ"ח (1968), חכם מאיר יהודה גץ נתמנה לרב הכותל והמקומות הקדושים הסמוכים לו, ובשנת תשנ"ה (1995), הורחבו סמכויותיו לרב הממונה על כל המקומות הקדושים בארץ ישראל.
חכם מאיר יהודה גץ חידש את הלימודים בישיבת המקובלים 'בית אל' ברובע היהודי, ובשנת תשל"ג (1973) עמד בראש הישיבה.
תורתו של חכם מאיר יהודה גץ נתכנסה בספר 'גצי תורה על חמישה חומשי תורה' ובו אוסף הערות שכתב לעצמו הרב גץ על פרשת השבוע, חיבור קצר על הכותל המערבי וחיבורים נוספים ובהם הדרכה מוסרית. צוואתו הרוחנית של הרב גץ לבני משפחתו ולבני קהילתו נדפסה אף היא, בספרון נפרד. בכ"ג אלול תשנ"ה (1995) נפטר הרב, ונקבר בהר הזיתים בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מצווה את בניו, לכבד את ביתו אחריו, לעשות צדקה ומשפט.
תהא ידכם תמיד פתוחה למתן צדקה, ועל זה נאמר: 'ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם'. הקפידו על הפרשת מעשר צדקה, מכל רווח אשר יבוא לכם, בעזרת ה'. יהי ביתכם, בכל אתר ואתר, פתוח לאורחים כשרים. הזדרזו במצווה יקרה זו, כי הלא כולנו אורחים בעולם הזה.
כבדו התורה ולומדיה, וחזקו ברכי רבנן העייפות, אשר תייחדו איזה תלמיד חכם נזקק, ותתמכו בו, מקרוב ומרחוק. קומו תמיד מפני תלמיד חכם או זקן בהגיעו לגיל שישים, קימה שיש בה הידור.
מאוד מאוד היזהרו בכבוד אשתי, אמכם, ואהבו וכבדו את חמיכם וחמותכם, חותנכם וחותנתכם כאב ואם ממש. תפרישו תמיד חלק מהכנסותיכם למיניהן, והפקידוהו בידי אמכם, ולאחר אריכות ימים ושנים, בידיו של גדול המשפחה, סכומים אלו יהוו קרן סעד, ומשענת לכל בני המשפחה, בשעת צרה חלילה, ובשעת שמחה.
צוואתו הרוחנית של הרב גץ, עמ' 13-12, הוצאת ישיבת המקובלים בית אל, ירושלים, תש"ס, 2000
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש על 'בן רשע', שכל עוד שואל אינו בחזקת רשע גמור
'והיה כי ישאלך בנך לאמור: מה העבודה הזאת לכם' - דרשו רבותינו זיכרונם לברכה שפסוק זה הוא על הבן הרשע, וקשה - על בן רשע, בא לשון שמחה - 'והיה'?!
ונראה לעניות דעתי, בסיעתא דשמיא ...שעצם העובדה שהוא שואל - סימן שיש בו ניצוץ קדוש, שהוא בכל זאת מתעניין לדעת. אבל רשע גמור לא אכפת לו כלל, ולכן יש תקנה לבן רשע זה.
גצי תורה על חמישה חומשי תורה, ספר שמות, פרשת בא, עמ' 43, הוצאת ישיבת המקובלים בית אל, ירושלים, תשנ"ו, 1996.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש הושע בן נון חסר י', שפסק ליטול שפע חוכמת משה.
'וידבר את כל דברי השירה הזאת, באוזני העם, הוא והושע בן נון' - וצריך עיון למה כאן, חזר יהושע, עליו השלום, ונקרא הושע כבתחילה?
ונראה לעניות דעתי, בסיעתא דשמיא, כי הרב משפיע מחכמתו, אשר חנן אותו השם יתברך -לתלמידו. והחכמה רמוזה באות יו"ד, כידוע ליודעי ח"ן.
ובשעה זו, שיהושע דולה ומשקה מכאן והלאה, בצורה עצמאית, נוטל רבו ממנו את שפע חכמתו שלו, ויהושע יושפע ישירות מ'החונן לאדם דעת'.
גצי תורה על חמישה חומשי תורה, ספר דברים, פרשת וזאת הברכה, עמ' 116, הוצאת ישיבת המקובלים בית אל, ירושלים, תשנ"ו, 1996.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מפרש תכלית החרות המדינית היא ירושלים של מעלה.
כשם שספירת העומר מאותתת לנו, שאין די בחרות ובשחרור, אלא לטפס, יום אחרי יום, בסולם הערגה והגעגועים לקבלת התורה, מחמד עינינו ...וזוהי התכלית, וזהו הייעוד האמיתי.
אלא שללא חרות משעבוד הגוף לא נוכל להשיג את חרות הנפש. כך הוא בזמננו, אל לנו להסתפק במסגרת הארצית ובחרות המדינית, המאפשרת לנו להתנהג כיהודים בשלמות, ללא מעוול וחומץ, אלא לשאוף בכל נימי נפשנו להגיע, לא רק לירושלים של מטה כהיום הזה, אלא להתעלות לקראת ירושלים של מעלה, ולהמשיך את השפע הא-לוהי על ישראל ועל העולם כולו.
גצי תורה על חמישה חומשי תורה, קונטרס הכותל המערבי, מאמר ירושלים, עמ' 208, הוצאת ישיבת בית אל, ירושלים, תשנ"ו, 1996.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' משבח את המנהג לשיר בקבלת שבת בכותל המערבי
מה נאה, איפוא, מנהגם של ישראל לשורר לכבוד שבת המלכה דווקא אצל הכותל המערבי - תל הפיות, ומקום השירה, -'תשורי מראש אמנה'.
...וכאן המקום להעיר אודות השמחה אצל הכותל, שיש אשר טענו ל'שמחה מה זו עושה?' הלא בית המקדש בשיממונו וזרים הילכו בו, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו?
ותשובתו בצידו - בזמירות של שבת הננו משוררים: 'אוהבי ה', המחכים בבניין אריאל, ביום השבת שישו ושמחו, כמקבלי מתן נחליאל'. הווי אומר - גם אבלי ציון וירושלים, אשר מקוננים על חורבנה כל ימות השבוע; ביום השבת - שישו ושמחו. בשבת השמחה שרויה ואין מקום לאבלות.
גצי תורה על חמישה חומשי תורה, קונטרס הכותל המערבי, שירת הכותל, עמ' 137, הוצאת ישיבת בית אל, ירושלים, תשנ"ו, 1996.