חכם יצחק ארגואיטי


מקצת שבחו

חכם יצחק ארגואיטי נולד לאימו ולאביו חכם שמריה בעיר קושטא שבתורכיה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי קושטא, מפי חכם יצחק בכר דוד, מחבר הספר 'דברי אמת', ומפי חכם חיים פיפאני, והיה לאחד מחכמי קושטא. חי חיי דחק ועוני, וכל עמלו היה בתורה.
בשנת תקכ"ד (1764), לאחר שנפטר חכם יצחק מאגריסו, שהמשיך את מפעלו המונומנטאלי של חכם יעקב כולי 'מעם לועז', חיבר את כרך ספר דברים של 'מעם לועז'. בכתיבת הפירוש לספר דברים נעזר בספריותיהם של חכם יצחק פרץ וחכם ישראל יעקב אלגאזי, אביו של חכם יום טוב אלגאזי. מאחר שחכם ישראל יעקב אלגאזי גר בירושלים, נראה שחכם יצחק ארגואיטי כתב את חיבורו בירושלים.
בשנת תק"ל (1770) השלים את מלאכת הכתיבה על החלק הראשון של ספר דברים (מפרשת 'דברים' עד פרשת 'עקב'), ובשנת תקל"ג (1773) הביא את הספר לדפוס בקושטא.
בשנת תקל"ז (1777) החל להדפיס את החלק השני של 'מעם לועז' לספר דברים, אך מאחר ולא מצא די כסף להדפיסו, לא הודפסו עותקים מחלק זה, וחלק זה אבד לנו עם השנים. כיום מצוי רק השער וכמה עמודים הראשונים מעותק של ספר זה. את החלק השני של 'מעם לועז' לספר דברים המצוי בידנו כיום (מפרשת 'ראה' עד פרשת 'וזאת הברכה') כתב חכם שמואל ירושלמי, שתרגם את סדרת ספרי 'מעם לועז' מלאדינו לעברית.
יום פטירתו של חכם יצחק ארגואיטי אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום כ"ה באב. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
 
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לתת לעני את זה שהוא אוכל, מזה שיש לו בשולחנו.
דברים אלו צריך אדם ליזהר ולהשתדל בהם בשעה שבא ליישב בסעודה: צדקה על השולחן. והדבר הראשון שיש לעשות בשולחן, לתת לעני את זה שהוא אוכל. וכשם שהקדוש ברוך הוא נותן לו, כך צריך ליתן לעני. ובאותה מידה שהוא נותן לעני ומשביעו, מזה שיש לו בשולחנו, כך יענגו הקדוש ברוך הוא וישביעו בעולם הבא, מצחצחות העולם הבא, כמו שנאמר: 'ונפש נענה תשביע, אז תתענג על ה''. וכך אמרו לנו חכמינו זיכרונם לברכה, שאחד הדברים המאריכים חייו של אדם, אם מאריך על שולחנו. וטעמו של דבר, שאם מאריך על השולחן, יתכן שיבוא עני ויתן לו. ולכן בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר. ובוודאי אין הכוונה שעל ידי אכילה ושתיה מתכפרים עוונותיו. וזה שאומר הכתוב: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - היינו מן הפת שלך תפרוס לעני.
ילקוט מעם לועז, דברים ב', דף ת"ס-תס"א, ירושלים, הוצאת וגשל, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד מעלת המלמד ומחזיק ילדי ענים, שילמדו תורה.
מה היה עושה רבי חייא? כשהיה רואה יתומים שאין להם במה להתפרנס, עשה כל מיני תחבולות להחזיקם כדי שלא יתבטלו מן התורה. ומלבד זה היה לוקח חמישה חומשים, ועמד והלך לכפרים שלא היו שם מלמדי תינוקות, והיה לוקח חמישה ילדים והיה מלמד לכל אחד חומש אחד.
וכן עשה במשניות, שלקח ילדים גדולים יותר ולימד לכל אחד מהם סדר אחד, וכך למדו כל השישה כל המשניות והגמרא. ומשם עמד והלך לכפר אחר ועשה כך. וציווה להם: עד שאלך ואחזור ילמד כל אחד מכם מה שיודע לשאר התלמידים. וכך עשה לתורה שלא תשתכח מישראל. והיה אומר רבינו הקדוש: גדולים מעשי חייא, שלא היה אדם שעשה כמוהו ...
מן המעשה הזה אנו למדים שני דברים. האחד, כמה גדול שכרו של זה המחזיק בידי ילדים עניים שיוכלו לעסוק בתורה. והשני, כמה גדולה מעלתו של זה המלמד לבני אחרים. שבגלל שתי הסיבות האלו זכה רבי חייא לכל אותה גדולה.
ילקוט מעם לועז, דברים ב', דף תקע"א-תקע"ב, ירושלים, הוצאת וגשל, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאם הולך בדרך טובים, מכבד אביו ואימו בזה ובבא.
ודעו שבכלל כיבוד אב ואם, לכבדם גם אחר מותם. שאם הבן הולך בדרך רע הוא מבזה אביו ואמו בעולם הזה ובעולם הבא. ואם הולך בדרך טובים מכבדם בזה ובבא, וה' יתברך מעטר את האב בכל מיני עטרות. ואפילו אם האב אינו כשר כל כך, הבן מביאו למחיצת הצדיקים, כיוון שאין זה כבוד שהבן יהיה בגן עדן ואביו בגיהנם. ולכן מכפר הבן על עוונות האב ומביאו לגן עדן.
ילקוט מעם לועז, דברים א', דף שנ"ז, ירושלים, הוצאת וגשל, תשכ"ט (1969)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד
לעולם ירדוף אדם אחר השלום, ולא מצינו בכל המצוות שיהא אדם חייב לרדוף אחריהן. כמו שמצינו בקן ציפור, שנאמר 'כי יקרא לפניך', אלא אם נזדמנו לידיו יקיימם. אבל בשלום נאמר: 'בקש שלום ורדפהו' - שצריך אדם לעמוד ולחזר אחר השלום ולחפשו היכן הוא, שעל השלום בין הבריות עומד העולם, והוא אחד משלושת יסודי העולם. וכן אם חברו בא לריב עמו, יחפש השלום אף על פי שחברו מחפש המחלוקת. ולכן אומר הכתוב: 'בקש שלום ורדפהו' - אף על פי שחברך אינו רוצה שלום עמך, אבל אתה בקשו ורדוף אחריו, כאדם המאבד אבדה והולך ומחפשה עד שמוצא אותה.
ילקוט מעם לועז, דברים א', דף קמ"ח-קמ"ט, ירושלים, הוצאת וגשל, תשכ"ט (1969)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהדר בארץ הוא צדיק, אף אם נראה שאינו אדם כשר.
מה גדולה מעלת דרי ארץ ישראל וקדושתה. שהרי כמה תפילות התפלל משה רבינו כדי להיכנס לארץ ישראל, ולהיות שרוי בה. וכן מצאנו באבות העולם שכל דירתם היתה בארץ ישראל. וטעמו של דבר, כיוון שאין ארץ ישראל מונהגת על ידי שום מלאך אלא על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כפי שנאמר: 'ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה' ... וכל הזוכה ודר בארץ ישראל שורה עליו רוח הקודש וגופו מתקדש. אם זוכה ונפטר שם, הרי נשמתו עולה מיד אל מתחת כנפי השכינה. וכל הזוכה לדור בארץ ישראל סימן שהוא צדיק, ויש לו חלק לעולם הבא, אף על פי שהבריות אינם רואים אותו כאדם כשר. שבוודאי אילו לא היה צדיק, לא היתה הארץ מקבלת אותו, והיתה מקיאה אותו, כמו שנאמר: 'ולא תקיא הארץ אתכם', כמו אדם האוכל מאכל מקולקל, שקיבתו מקיאה את המאכל הזה. וטעמו של דבר, שכל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, שהייסורים שהוא סובל שם, מכפרים לו על כל עוונותיו, וגופו נעשה נקי מעוונות, שהרי הוא דר במקום שהשכינה שורה שם, ולכן צריך גופו להיות טהור
ילקוט מעם לועז, דברים א', דף ר"ד-ר"ה, ירושלים, הוצאת וגשל, תשכ"ט (1969)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לתת לתינוק מעט דבש על גבי טבלת אותיות הא"ב.
כשמביאים התינוק בפעם הראשונה לרבו ללמוד תורה, ישכים האב ויוליכו בידו לשם ללמוד תורה ... וכשמגיע לחדר לוקחו החכם בחיקו, ולוקח החכם הטבלה, שרשומים בה אותיות הא"ב וקורא בפני הילד, והילד אומר אחריו, אות באות. ואחר כך אומר הפסוק: 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב', והפסוק הראשון של פרשת ויקרא, ואומרו הילד תיבה תיבה אחרי החכם.
ואחר כך נותן מעט דבש על הטבלה של הא"ב על גבי האותיות, ונותנים לילד ללקק הדבש, וזה סימן שיהיו דברי תורה מתוקים בפיו. ונוהגים להוליך עם הילד עוגות דבש וחלב ומיני פירות, ומחלקים לכל הילדים, ונותנים גם לו לאכול. והטעם, זכר למעדנים שאכלו ישראל במדבר כשירד להם המן. והעוגה עם הדבש זכר לנאמר בפסוק: 'דבש וחלב תחת לשונך'
ילקוט מעם לועז, דברים ב', דף תקע"ב-תקע"ג, ירושלים, הוצאת וגשל, תש"ל (1970)