מקצת שבחו
חכם יצחק ניסים אבן ג'אמיל נולד לאביו ג'אמיל ולאימו בצפת.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי צפת, והיה לאחד מגדולי חכמי ירושלים.
בשנת תי"ז (1657) נמנה על החותמים על כתב המינוי של השד"ר חכם ברוך גד, שיצא למסע לעיראק ולפרס בחיפוש אחר 'בני משה'. בשנת תכ"ד (1664) עבר להתגורר בעיר הקודש חברון.
חתימת כתב ידו של חכם יצחק ניסים אבן ג'אמיל מצויה על גבי כתב יד של 'ספר הכוונות', המצטט את חידושי תורתו של חכם חיים ויטאל, תלמיד האר"י הקודש.
תשובתו האוסרת לברך 'שהחיינו' על ספר תורה שקנה עד שיקרא בו בפעם הראשונה, הובאה בסימן סב, בספר שאלות ותשובות מהר"י בירב. עוד ציטוטים מחידושיו, הובאו בכתבי נכדו, בכתבי בני דורו, ובדורות שבאו אחריו, כגון בספרים 'לב דוד', 'פתח עיניים' ו'כסא דוד' מאת חיד"א, 'יריעות שלמה' לחכם שלמה ווזאן, .
בשנת תפ"ט (1729) יצא לאור באיזמיר ספרו 'באר לחי' - דרושים, בתוך ספר 'ישרש יעקב' של מחותנו, חכם חיים אבולעפיה בן יעקב (הראשון). בשנת תצ"ז (1737) יצא לאור באיזמיר ספרו 'חיים וחסד' עם ספר 'חנן א-לוהים' של בן בתו של חכם חיים אבולעפיה בן דוד (השני).
יום פטירתו של חכם יצחק ניסים בן ג'אמיל אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו בום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל, כלולות בנשמת משה רבינו.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא ימצא מי שיזכה בה לבדו, ולא יניח חלק חברו
מעלת הכהונה והמלכות נתייחדה לשתי משפחות שבישראל לבד, ולא תוסף לתת מכוחה וגדולה לאחד מבני ישראל, לרחוק ולקרוב, כי לכל העם קהל עדת ישראל או משפחה או שבט או אחד המיוחד שבעדה או מבני החבורה, אזרחה וגרה, איננה מעלה להם שום גדולה, שהרי כל שאר עדת ישראל נפסלו הימינה. לא כן במעלת כתרה של תורה, שלא נתייחדה לשום משפחה או שבט פרטי משבטי ישראל, שכל ישראל יש להם חלק בחלק בכתב התורה, ולא ימצא מי שיזכה בה לבדו ולא יניח חלק לחברו, כי כל הרוצה ליטול את השם שדבקה נפשו בה ובתורת ה' חפצו, איש איש מבני ישראל ומן הגר הבא לחסות תחת כנפי השכינה, להבין אמרי בינה יבוא ויטול. ישמח צדיק וישתעשע בכתרה של תורה, בנועם זיווה והדרה להבין ולהורות אמרות טהורות. 'תורה אחת יהיה לגר ולאזרח' - מכרזת ואומרת, אשרי שיאחז והחזיק במעוזו, לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה היא, הלא חכמה בראש הומיות תקרא.
חיים וחסד, דף לב ע"ב, דפוס השותפים יונה אשכנזי ודוד חזן, איזמיר, תצ"ז (1737)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד עין בעין יראו, כלפי שתי העיניים, שנחלקו בשני החורבנות
כל נבואות קשות שהתנבא ירמיה הנביא, עליו השלום, על ישראל, הקדים ישעיה הנביא, עליו השלום, ורפאן. ... ירמיה אמר: 'על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים'. ישעיה אמר: 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'. וראוי להבין איך מקבילים שני העניינים הללו, גם זה לעומת זה, שאין הכוונה בזכירת מלות לבד, שלפי שהזכיר ירמיה 'עיני עני' בדברי הקינה, בא ישעיה והזכיר גם כן 'עין בעין' בדברי הנחמה, שדבר זה אינו מקביל הנאמר, כנגד הקינה, שכך משתמע שעצם הקינה שהתנבא ירמיה עליה ליגון ואנחה, בא ישעיה ורפאה, והפכה לששון ולשמחה. ... כי כלפי השתי עיניים, ישראל שנתחלקו מאז מקדם, בשני החורבנות, כי חורבן הראשון, גלות יכניה, והחרש והמסגר היה הסיבה להביא אחריו חורבן שני, גלות צדקיה וחורבן הבית. הנה 'קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו', בשמחה ובשירים והמה מתנבאים 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון', שהשתי עיניים שמאז נתפרדו, הן עתה יחדיו ידובקו, עין בעין, מאת כל איש ישראל.
חיים וחסד, דף קו ע"ב, דפוס השותפים יונה אשכנזי ודוד חזן, איזמיר, תצ"ז (1737)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שכל כללותם, כקטון כגדול, יחד עשיר ואביון
ויתכן, לעניות דעתי, שזו היא כוונת רבותינו זיכרונם לברכה, כמו שאמרו במדרש בפרשת 'נשא' וזה לשונו: 'ויחונך' - ייתן בכם דעת, שתהיו חוננים זה את זה כעניין שנאמר: 'ונתן לך רחמים' וכו', שלא יעלה על רוחכם מחשבות און של אותו המין הרשע, להתאכזר על אחיכם העניים והאביונים, כדברי שווא ודבר כזב לחוד בידי ומשול משל למלך שכעס על עבדו, וגזר עליו שלא לכלכלו בלחם ובמים, כי הנה מי שעובר על גזרתו לפרנסו ולכלכלו, כשישמע הדבר המלך, הלא רעמו רבה ובן מוות האיש ההוא, הממרה את דבר המלך. - כי כל זה דברי תוהו המה הבל ואין בם מועיל, לחשוב מחשבות עמל ורעות רוח, אלא תהיו חוננים זה את זה. כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה להיות מרחמים זה את זה, מפני שכל כללותם, כקטון כגדול, יחד עשיר ואביון - 'בנים אתם לה' א-לוהיכם', וכשם שהמלך בשר ודם מחזיק טובה ומשגר דורון לכל מי העמד ומפרנס את בנו, החבוש בבית האסורים, גם ה' יתן הטוב מלכו של עולם יתברך לרודף צדקה וחסד לתת לאיש כדרכיו, ולשלם לו מתן שכרו במעלו הטוב ובצדקתו, אשר עשה תשלומי כפל ארבעה וחמישה.
חיים וחסד, דף קז ע"ב, דפוס השותפים יונה אשכנזי ודוד חזן, איזמיר, תצ"ז (1737)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמדה חיבוב מצוות מצה, שלא חששו לבל ילכלכו מלבושם
הנה זאת חקרנוה מעלת ישראל ושבחם כי רב הוא, אשר חכמים יגידו, רבותינו זיכרונם לברכה במדרש, שהרבה בהמות היו לישראל ומפני שחבבו מאוד עצת קונם יתברך נשאו משארותם על שכמם. ... ולא חשו לבל יגעו בלבושיהם, שום מים ולכלוך, אשר כסף לא יחפוצו, וזהב לא יחשבו בו, כי במה נחשב הוא נגד אהבת המצווה, ואפשר שלזה רמז הכתוב לומר בלשון יחיד: 'וישא העם את בצקו' - שכולם כאחד, כאיש אחד חברים, לדבר מצווה נתכוונו בסגנון אחד, והיו לאחדים בתכלית כוונת חיבת המצווה שמשארותם של כל בני ישראל צרורות בשמלותם, הנחמדים מזהב ומפז, ומה גם כפי צורך העת והזמן בעת הוליכם לדרך. וחיבה יתירה נודעת להם, לא זו אף זו, שלא הניחום על בהמתם, רק מאהבת המצווה הוליכום על שכמם, נתקדשו בקדושת המצווה ובכתף יישאו.
חיים וחסד, דף כה ע"א, דפוס השותפים יונה אשכנזי ודוד חזן, איזמיר, תצ"ז (1737)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שפטורות מן הסוכה, שבזכותן נגאלו הן וכל בני ישראל
גדולה היא מעלת הנשים הצדקניות, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה כי בזכותן נגאלו ישראל ממצרים. ובזה אני מפרש לעניות דעתי מה שכתוב מקרא: 'כל האזרח בישראל ישבו בסכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל'. - הנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ש'האזרח' הם זכרים, למעט נשים. והדבר קשה שאף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה יהיו חייבות, כיוון שאף הן היו באותו הנס, כפי שהוא במגילה, שאמרו בגמרא שחייבות משום שאף הן היו באותו הנס. והתוספות, זיכרונם לברכה, בפרק 'ערבי פסחים' תירצו וחלקו בין מצוות מהתורה למצוות מדברי חכמים.
ואפשר לומר שבא הכתוב, ונתן טעם לדבר ואמר: 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים' - כלומר ש'האזרח בישראל' - דווקא, שהם הזכרים, ישבו בסוכות, 'למען ידעו' הדורות, כמה חביבים היו ישראל שהקפתים והושבתים בענני כבוד, לבל יכם שרב ושמש, 'בהוציאי אותם מארץ מצרים' - אף שהם מעצמם לא היו ראויים לצאת וליגאל. ... אומנם הנשים פטורות מהמצווה הזאת, שאין צורך בדבר להודיע כי בסוכות הושבתי אתהן, שהרי נודע הדבר ונתפרסם שמחמתן ובזכותן נגאלו הן וכל ישראל עמהן, וראויות היו לכך להצלה ולגאולה.
חיים וחסד, דף פח ע"א, דפוס השותפים יונה אשכנזי ודוד חזן, איזמיר, תצ"ז (1737)
0-0