מקצת שבחו
חכם שלמה סלימאן פרץ, נולד לאמו מרת מילה ולאביו חכם ישראל בשנת שנת תרמ"ו (1886).
מנעוריו הקדיש את חייו ללימוד התורה. גדל בתורה, ביראת שמים ובמידות טובות, ונודע כמומחה גדול במלאכת השחיטה. נשא לאשה את עיישה בת החכם המקובל חיים פרץ, ונולדו להם ארבעה בנים ושלש בנות.
לאחר נישואיו המשיך ללמוד תורה מתוך דוחק וצער. לבקשתם של יהודי דאדס מונה לכהן כרבם, והנהיג את קהילתו למעלה משלושים שנה, לשם שמים, ללא קבלת תשלום כל שהוא. בדרשותיו לימד תורה ומוסר, נתן תוכחה בדרכי נועם ופעל לחיזוק הדת והאמונה. מידי יום מסר שיעורים לנוער ולמבוגרים בגמרא, הלכה ואגדה. הוא הרבה בעשיית חסד, דאג לכל משפחה נזקקת באזור דאדס והשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. ביתו היה פתוח לרווחה, וסעדו בו תדיר יתומים ועניים. הוא תיקן לבני קהילתו תקנות בענייני שחיטה וניקור, במניעת הוצאות יקרות ומוגזמות בחתונות. הוא היה מיודד עם חכם ישראל אבוחצירא ה'בבא סאלי' ואסף תרומות לישיבתו שבתאפיללת. חכם שלמה סלימאן פרץ ייסד בקהילתו את 'חברת רבי שמעון בר יוחאי' שדאגה לטהרת הנפטרים ולהבאתם לקבר ישראל, ונמנה אף הוא על העוסקים במצווה זו.
בשנת תשי"ג (1953) זכה ועלה לארץ ישראל. לאחר תקופה קצרה בצפת, עבר לגור בטבריה וקבע את מקומו בישיבת רבי מאיר בעל הנס. לעת זקנותו נחלשה ראייתו והוא המשך ללמוד בעל פה. לאחר שנותח וחזר לראות, שמח מאוד על שיכול שוב ללמוד כהרגלו. גם כשנחלש התאמץ בכל כוחו להשכים להתפלל, עסק בצדקה וחסד בצנעה וקבע זמן ללימוד התורה.
חכם שלמה סלימאן פרץ נפטר ביום כ"ו באדר א תשל"ו (1976) והובא למנוחות בטבריה.
בשנת תשס"ב (2002) לאחר פטירתו, יצא לאור, בירושלים, ספרו 'חכמת שלמה', בידי נינו חכם משה פרץ\ הכולל חידושים מכתב ידו, וחידושים שכתב בשמו, בנו חכם יחיא פרץ.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד כי ינצו אנשים, בתלמידי חכמים שנחלקו בדברי תורה
'וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים' - על דרך הדרש, שאשה שכאן מתייחס לתורה, שהתורה נמשלה לאשה, כמו שכתוב בגמרא יבמות על הפסוק: 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'' ... שהתורה נמשלה לאשה, יוצא ממנה 'רצון', שהם אותיות 'נוצר', שנוצרים דינים חדשים בתורה על ידי התלמידי חכמים, שזהו רצון ה' יתברך.
ומעתה כך פירוש הפסוק: 'וכי ינצו אנשים' - היינו החכמים, 'ונגפו אשה הרה' - היינו שנחלקו בדברי תורה ומריבים זה עם זה בסברות ובראיות. ובזמן שלומדים לשמה, הרי ודאי 'לא יהיה אסון' - שהיא המיתה, לפי שעל התורה נאמר 'אורך ימים בימינה'. ... אבל אם אחד מהחכמים אינו עוסק בתורה לשמה, ועל ידי זה תולה בלימודו דינים שאינם לאמיתה של תורה, אז 'ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים' - היינו הקדוש ברוך הוא שהוא בעל התורה, יענישו בבית דין של מעלה.
חכמת שלמה, עמו' קפג-קפד, הוצאת משה פרץ, ירושלים, תשס"ב (2002).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעושה מצוות, יכוון במחשבה לעשותם בשלמות
'ואת המשכן תעשה ... כרובים מעשה חושב תעשה אותם' - כנגד המלאכים, הנקראים 'כרובים', שנוצרים מכל מצווה ומצווה שאדם עושה, כידוע בדברי רבותינו זיכרונם לברכה. והזהיר הכתוב לאדם, שיעשה מצוות ועל ידי כך יבראו מלאכים טובים, והוא בא על ידי 'מעשה חושב תעשה אותם' - דהיינו: שכאשר עושה את המצוות, יכוון במחשבה לעשותם בשלמות, ובלא שום חסרון כלל. ובזה יזכה שהמלאכים ימליצו טוב בעדו לעתיד לבוא. ועל ידי מדות אלו, הרמוזים בפסוק זה, זוכה האדם המקיימם, לעשות משכן בתוכו, שתשרה בו השכינה.
חכמת שלמה, עמו' רג-רה, הוצאת משה פרץ, ירושלים, תשס"ב (2002).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שעל ידי שליח, יבוא לבית האביון, להעניק לו סעודה
'כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון' - שהחילוק בין עני לאביון הוא, שעני הוא מחוסר כל מקטנותו והורגל לבקש צדקה מאחרים, ואין לו בושה לחזר על הפתחים. לא כן האביון, שהוא עני בן טובים, שפרנסתו הייתה מצויה בביתו ועתה שירד מנכסיו נצרך לאחרים, הרי שמתבייש הוא לחזר על הפתחים ולבקש את מזונו מאחרים. לכך העני שאינו מתבייש לבקש צורכי סעודתו, כשעומד על הפתח יוצאת האשת חיל לקראתו ונותנת לו את מבוקשו ב'כפה' ממש. מה שאין כן האביון שמתבייש לבקש צורכי סעודתו, לזה האשת חיל מ'ידיה שלחה', על ידי שליח, שיבוא לבית האביון להעניק לו סעודה, לו ולבני ביתו, כדי שלא יבוש האביון בקבלת צורכי סעודתו מידיה.
חכמת שלמה, עמו' שיא, הוצאת משה פרץ, ירושלים, תשס"ב (2002).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שנושא אישה, ישים מעקה לגגו, ויגדור עצמו בסייגים
'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך' - בית רומז לאשה, כמו שכתוב בגמרא יומא: 'ביתו, זו אשתו'. וכיוון שנשא אשה נעשה 'חדש', כמו שכתוב בגמרא יבמות: 'כיוון שנשא אשה עוונותיו מתפקקים', לכך ציוותה התורה: 'ועשית מעקה לגגך' - כלומר שיקפיד האדם מיום נישואיו, לאחר שזכה ל'בית חדש' מעבירות, צריך שיעשה 'מעקה' לגגו - היינו שיגדור את עצמו בגדרים וסייגים כדי שלא יעבור עבירות. ובשעה שאדם הולך לבקש אשה צריך לחפש אשה יראת ה', שתסייע לו להקים מעקה לגגו ותשמרהו מלעבור על מצוות ה'. והזהיר הכתוב: 'ולא תשים דמים בביתך' - היינו שלא תבקש אשה לשם 'דמים', שהוא הממון, כפי שמקובלים אנו בגמרא קידושין: 'כל הנושא אשה לשם ממון, יהיו לו בנים שאינם מהוגנים', כדי שלא 'יפול הנופל ממנו' - היינו שגורם שיצאו ממנו בנים שאינם מהוגנים.
חכמת שלמה, עמו' רעח, הוצאת משה פרץ, ירושלים, תשס"ב (2002).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מעלת קריאת למנצח בצורת המנורה, שבא יעקב שלם
'ויבא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען, בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר' - פירש רש"י: שלם בגופו, שנתרפא מצליעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן. ונראה לפרש על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'הקורא מזמור 'למנצח בנגינות' בצורת המנורה בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא' - וקשה, הלא אפילו רשעים יכולים לקוראה בכל יום, וכי יובטח להם שיזכו לחיי עולם הבא. אלא הביאור הוא, לפי שסופי תיבות של שלושת הפסוקים האחרונים שבפרק 'למנצח בנגינות' הוא 'צום': ארץ, א-לוהינו, כולם. וגם גימטרייה 'קול', וגם גימטרייה 'ממון'.
וזהו כוונת רבותינו זיכרונם לברכה, שבאו להודיענו שצריך אדם להיות כלול בשלושה דברים אלו, בתענית בצדקה ובתפילה, על דרך אומרם זיכרונם לברכה, תשובה תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה. ואז יסייע מזמור 'למנצח בנגינות' בידו, שתתקבל תשובתו ויהיו מעשיו רצויים לפני הקדוש ברוך הוא, ובכך יזכה לחיי עולם הבא. אולם אם עשה שני דברים מתוך השלושה, לא יועילו לו. כגון אם התענה והתפלל ולא נתן צדקה, לא יועיל לו, אלא צריך לעשותם בשלושה.
והוא שרמזו רבותינו זיכרונם לברכה, כל הקורא 'למנצח בנגינות' בצורת המנורה ועושה גם תענית תפלה וצדקה, בשלושתם יחד, אזי מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וזה שרמז לנו רש"י, שהיה יעקב אבינו שלם בכל וקיים את שלושתם יחד. דהיינו שלם בגופו, היינו צום, שהיה מתענה ומכניע את גופו. שלם בממונו, היינו ממון שהיה נותן צדקה. שלם בתורתו, היינו קול שהיה לומד ומתפלל בשלמות.
חכמת שלמה, עמו' עג-עד, הוצאת משה פרץ, ירושלים, תשס"ב (2002).
1976-1886