מקצת שבחו

'בראשית ברא א-לוהים' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שלוש ברכות, יש המתברך בהם, יש לו כל, ואלו הן: בנים סמוכים, חיים ארוכים, ומזונות מרווחים. ונראה ששלושתן רמוזות הן בתיבות אלו: שהרי 'חיים' - היינו בריאות הגוף הוא 'ברא', ובו רמוזה גם כן ברכת הבנים, שזה בלשון ארמית: 'ברא' - היינו בן, ואילו תבואה הוא בר - היינו 'מזונות' ועוד שתיבת 'ברא' עולה: בני, חיי, ומזוני'.

כיוון שנתייאשו ונהגו אבלות, ואחר-כך נמצא, לא יתאבלו עליו, רק בניו יתאבלו באותו היום כדין ליקוט עצמות. ואחר ההתבוננות באותו סעיף, שדקדק לומר במים שיש להם סוף, ולא שאין להם סוף, שבוודאי מת, והרי יצא קול שבוודאי מת ומשיאים את אשתו. ... וזה הוצאת קול, לא בר סמכא להתיר את אשתו, ולדבריכם כבר נהגו אבלות, וכפי בדין לא ינהגו, ואדרבא אין מניחים אותם לנהוג שום אבלות, שמא תבוא אשתו להינשא, וממילא האבלות הראשונה נהוגה בטעות.
סוף דבר, כיוון שלא שאלתם מתחילה, ונהגו וכולי, לא תחזור משמועתך, שאנו נוקטים - הלכה כמקל באבל, ובנידון שלנו כיוון שהוחזק הקול הראשון, ונמצא מת, מה שעשו - עשוי, ולא מחזירים מעשה. רק ידידי צריך לשאול על כל דבר, כיוון שתלויים בו רבים.

יָחִיד רָם יְעָרוֹת חוֹשֵׂף. לוֹבֵשׁ עוֹז הָדָר. וּבַקֹּדֶשׁ נֶאְדָּר. שְׁבִי יִשְׂרָאֵל יְאַסֵּף. לְעִיר הֶהָדָר
מְרוֹמָם שׁוֹכֵן שְׁחָקִים. שְׁכִינְתָא מֵעַפְרָא יָקִים. מִצָּרָיו נָקֹם יִנָּקֵם. אֱדוֹם וְקֵדָר. מֵהֶם טוֹב נֶעְדָּר. יִהְיֶה פוֹרֵר לַחֲלָקִים. יָתְהוֹן יְבַדַר: אֵל גָּדוֹל מוֹשִׁיעַ חוֹסִים. קֵץ וְצָבָא לַחֹשֶׁךְ תָּשִׂים. עַד אָנָה בָּנִים לְחוּצִים. בְּשָׂרָם נִקְדָּר. וּמְאוֹרָם קָדַר. מֶלֶךְ עָלֵינוּ שׂוֹם תָּשִׂים. מַלְכָּא לָן שַׁדַּר:

'דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה' - פירש רש"י: 'לי - לשמי'. ובביאור דבריו יש לרמוז, שנתכוון לשם הוי"ה הקדוש, שהרי ידוע מדברי מרן 'אביר יעקב' זכותו יגן עלינו, כי במתן צדקה מתגדלת השכינה הקדושה, ונוסף בה אור עליון, והדינים נמתקים ונהפכים לרחמים. והשכינה אשר קרויה היתה 'צדק' - היינו בחינת דין, נשלמת ונקראת 'צדקה'. ולפיכך מעשה הצדקה רומז לשמו של הקדוש ברוך הוא על דרך זו: שהנה הפרוטה הניתנת לעני רומזת היא לאות יו"ד, וידו של הנותן האוחזת במטבע רומזת לאות ה"א, וזרועו הפשוטה של העני רומזת לאות וא"ו, וכף ידו המקבלת רומזת היא לאות ה"א, וזהו שאמר ישעיה הנביא: 'והיה מעשה הצדקה שלום'. והוא מאמר הכתוב: 'ויקחו לי תרומה - שהתרומה תהיה בכדי למלא שמו יתברך כסדרו. ולפי דרכנו, למדנו שצריכים להקפיד בנתינת הצדקה, שתהא התרומה ניתנת כסדר שם הוי"ה ברוך הוא, ולפיכך יש להקדים את נתינת הצדקה, בטרם יפשוט העני את ידו, שהרי כך תהיה האות יו"ד בראשונה ואות ה"ה באחרונה.
ובזה תובן גם בקשת המן הרשע, שביקש להפוך סדר השם הקדוש, שניצחונו של מרדכי, עליו השלום, יהיה רק בבחינת 'וכל זה איננו שוה לי' שסופי התיבות: 'זה איננו שוה לי' - היינו שם הוי"ה הקדוש שלא כסדרו, ואילו אסתר המלכה, עליה השלום, התאמצה באמירתה: 'יבוא המלך והמן היום', שראשי התיבות הינם שם הוי"ה הקדוש כסדרו, ובזה הביאה לכך שראה המן הרשע: כי כלתה אליו הרעה' - היינו סופי תיבות שם הוי"ה הקדוש כסדרו גם כן. ולכך הורונו חכמינו זיכרונם לברכה, שאין מדקדקים במצוות פורים, אלא כל מי שפושט את ידו לטול נותנים לו, שאפילו אם יד העני פשוטה מכבר, אפילו כך, אין מעכב הסדר, והווי מידת הרחמים, גם לא כסדר.

'והוא עומד עליהם תחת העץ, ויאכלו' - הן בעת שבאו המלאכים לאברהם אבינו, עליו השלום, והגיש לפניהם לאכול, הרי שלא התנסו המלאכים בעבודת האכילה, שהרי אין להם בעולמם. ולפיכך ראה אברהם אבינו, עליו השלום, שעלולים הם להתגשם, ועמד עליהם בכדי לכוון את כוונות האכילה, וכך היו הם אוכלים, והוא מעלה את המזון לשורשו.
ובזה יובנו דברי חכמינו זיכרונם לברכה: באותה שעה, שעלה משה רבנו, עליו השלום, למרום ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקדוש ברוך הוא, קלסתרון של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אי אתם מתביישים ממנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?!'
שלכאורה טעון ביאור, מפני מה נבהלו המלאכים מטענה זו, והרי יכלו להשיב, שאברהם אבינו, עליו השלום, היה ביתו פתוח לרווחה, ואורחים אוכלים וסמוכים על שולחנו, דבר יום ביומו, וכי בשלושה לשונות של בקר נסתתמו טענותיהם?! - אלא לפי המבואר מובן היטב, שכיוון שהזכירם בקדוש ברוך הוא, כביכול, היאך שלא יכלו הם להעלות את מאכלם ולתקנו, וכמעט שלא נתגשמו בעכירות המאכל, אילולא עמד עליהם אברהם אבינו, עליו השלום, ותיקן את מאכלם - לכך לא מצאו פתחו פה.

השתוקית צריך בדיקה כיצד לכתוב בגט שלה ... בשולחן ערוך כתב בפשיטות לכתוב רק שמה בלבד, ובפוסקים אחריו פסקו לכתוב שם אימה. ... ותן לחכם ויחכם עוד, ויהיה הכל בהצנע לכת.