חכם רפאל משה פאלקון


מקצת שבחו

חכם רפאל משה פאלקון נולד לאימו ולאביו חכם משה פאלקון, כנראה, בשנת תס"ו (1705) באיזמיר.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי איזמיר. הקדיש כל ימיו לתורה, אף שסבל ממכאובים ומעוני קשה. חכמי איזמיר, חכם רפאל יצחק מאיו, והראשון לציון, חכם יוסף רפאל חזן כתבו עליון: 'זקן שקנה חכמה, כל ימיו מכאובים, עלו בו עצבים, פרים ורבים, רבים מכאובים, כהמון גליו, ייסורים באים עליו. וחסרון כיס קשה מכולם ... הולך וצוער על המחיה ועל הכלכלה, חסר ונחסר, וכך שונה לתורה ולתעודה, אשר לו יעדה.
חכם רפאל משה פאלקון נפטר ביום ט"ו בתשרי תקנ"ו (1795) זקן ושבע ימים.
בשנת תקס"ז (1807) לאחר פטירתו, יצא לאור בשאלוניקי ספרו 'ישיר משה' - דרושים בהגהת חכם יצחק נאבארו.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שיהיה לו הנאה וריווח, שאם לא נהנה, אינה חזקתו
'והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח' -
שאדוננו דוד המלך, עליו השלום, דימה חזקת התורה לחזקת קרקעות, שכשם שקרקעות שעושים פירות תדיר, כגון הבתים והחצרות ושדה בית השלחין, שהמעיין בתוכו שמשקים אותו תדיר, חזקתם מיום ליום, ואפילו היו חסרים יום אחד, לא החזיק. וניר אינה חזקה, הואיל ולא נהנה. ובתים וחצרות, היכן שטוען המערער שיביא ראיה שדר ביום ובלילה הוא או אלו שהשכירו להם, הרי זו טענה ואומרים למחזיק או תביא עדים או שתסתלק. כמו כן הוא חזקת התורה.
וזה שאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו' - בשביל שטרח בה מיום ליום, יום ולילה, נקראת 'תורתו', שהחזיק בה וניתנה לו במתנה. 'והיה כעץ שתול על פלגי מים' - שחזקת התורה 'על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו' - שעושה פירות תדיר, שאינה כשדה הבעל, שהוא שותה מימי גשמים בלבד, ואם אין גשמים אינה עושה פירות, ולכן חזקתה אינה מיום ליום, אלא זו שעושה פירות תדיר, חזקתה מיום ליום. ...
גם 'וכל אשר יעשה יצליח' - שיהיה לו הנאה וריווח, שיהא עוסק בתורה לשמה, שנעשית לו סם חיים, שהתורה היא כחזקת קרקע, שאם נרה אפילו כמה שנים, הואיל ולא נהנה בה, שלא אכל פירות, או שזרעה ולא הרוויח כלום, אלא זרע כור ואסף כור, אינה חזקה, שהרי לא נהנה.
ישיר משה, דף א עמו' ב, דפוס מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקס"ז (1807)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהקב"ה אוהב כל שמונת הצדקות, אך יש מעולה שבהם
'שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות'. - וקצת קשה ממה שאמרו בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא כתוב: 'לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממוות' - שתי צדקות הללו למה? אחת שמצלת מדינה של גיהנם, ואחת שמצלת ממיתה משונה. ולמה אינו מעמיד זאת במעלה זאת, שהיא הגדולה מכולם שלא יצטרך לבריות? - ויש ליישב.
וזה אפשר שרמז הכתוב: 'כי צדיק ה' צדקות אהב' - 'אהב' בגימטרייה: שמונה, וכל שמונת הצדקות אהבם, אך 'ישר יחזו פנימו' - דהיינו המעולה שבכולם.
גם כן אפשר, שרמז מה שכתבו בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא: שתי צדקות הללו למה? ... והקשה רבי אליעזר בן יעקב: לא יתן אדם פרוטה לארנק של צדקה, אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון. ומתרץ: זאת שאמרנו, כשממונה עליו כרבי חנינה בן תרדיון. עד כאן. זהו שאמר: 'כי צדיק ה' צדקות אהב' - שתי צדקות, אחת שמצלת ממיתה משונה, ואחת שמצלת מדינה של גהינם. וזאת שנית - דהיינו ארנק של צדקה, 'ישר יחזו פנימו' - וצריך לראות שיהיה אדם ישר ונאמן.
ישיר משה, דף צד עמו' ב, דפוס מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקס"ז (1807)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד 'יודוך ה' כל מעשיך' - שאין לומר יברכוך טובים ולא רעים
'יודוך ה' כל מעשיך, וחסידיך יברכוכה'. - אפשר לפרש במה ששנינו בפרק ד' של מסכת מגילה, האומר: יברכוך טובים, הרי זה דרך המינות. וטעם העניין לפי שצריכים ישראל לצרף עמהם פושעי ישראל באגודת תעניותיהם, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת'. עד כאן. זהו שאמר: 'יודוך ה'', ושמא תאמר: יברכוך טובים ולא רעים, לזה אמר: 'כל מעשיך' - שהם פושעי ישראל 'וחסידך יברכוכה'.
ישיר משה, דף קיד עמו' א, דפוס מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקס"ז (1807)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד גדול שמואל ממשה, שהיה הולך אצל ישראל בעיירות
'בוא וראה כמה בין משה לשמואל? - משה היה נכנס ובא אצל הקדוש ברוך הוא לשמוע הדבור, ואצל שמואל היה הקדוש ברוך הוא בא, שנאמר: 'ויבוא ה' ויתייצב', למה כך? - אמר הקדוש ברוך הוא: בדין ובצדקה אני בא עם האדם. משה היה יושב, ומי שהיה לו דין בא אצלו ונידון, שנאמר: 'וישב משה לשפוט את העם', אבל שמואל היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט, כדי שלא יצטערו לבוא אצלו, שנאמר: 'והלך מדי שנה בשנה'. אמר הקדוש ברוך הוא: משה שהיה יושב במקום אחד לדון את ישראל, יבוא אצלי לאהל מועד לשמוע הדיבור, אבל שמואל שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם, אני הולך ומדבר עמו, לקיים מה שנאמר: 'פלס ומאזני משפט לה'.' עד כאן.
מעתה נבוא אל הביאור: 'ויגדל שמואל' - רצה לומר, שנעשה גדול במעלות ובמעשים טובים, שהיה הולך אצל ישראל בעיירות ודן דין אמת לאמיתו, עד כי גדל ממשה, שבשביל שהיה הולך שמואל אצל ישראל בעיירות לדונם, וה' היה עמו, זכה שה' יתברך היה בא אצלו ומדבר עמו, מה שאין כן משה. 'וידעו כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל' - רצה לומר נאמן בדין ובמשפט, שהיה דן דין אמת, לכן רצה לעשותו לנביא לה' שידבר וישאל לה' על דבר ההלכות שנשתכחו.
ישיר משה, דף ג עמו' א, דפוס מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקס"ז (1807)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד המעלה שהבעל והאישה רגילים בנרות שבת, ואין למו מכשול
'שלום רב לאהבי תורתך' - כתבו בפרק שני של מסכת שבת: 'אמר רב הונא: הרגיל בנר יהיו לו בנים תלמידי חכמים. ... רב הונא היה רגיל שהיה חולף ושונה על פתחו של רבי אבין הנגר, ראה שהיה רגיל בנרות טובים, אמר: שני אנשים גדולים יצאו מכאן. יצא מהם רב אידי בר אבין, ורב חייא בר אבין. רב חסדא היה רגיל שהיה חולף ושונה על פתחו של בית אביו של רב שיזבי, ראה שהיה רגיל בנרות טובים, אמר אדם גדול יצא מכאן. יצא מהם רב שיזבי. וכתבו התוספות: כך יש לגרוס 'ראה שהיו רגילים בנרות' - פירוש הבעל והאשה, לכך אמר: שני אנשים גדולים יצאו מכאן. ולקמן אמר: ראה שהייתה רגילה האשה לבדה - לכך אמר שיצא אדם גדול בזכותה. עוד אמרו שם: 'אמר רבא: פשוט לי - נר ביתו ונר חנוכה? - נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו', ופירש רש"י, זיכרונו לברכה: 'שלום ביתו', וכך אמרו 'ותזנח משלום נפשי' - זו הדלקת נר בשבת, שבני ביתו מצטערים ליישב בחושך'. עד כאן.
מעתה נבוא אל הביאור: 'שלום רב' - רצה לומר, הרגיל בנר שבת שנקרא 'שלום ביתו' לפעמים זוכה שיצא ממנו רב אחד. ולפעמים זוכה: 'לאהבי תורתך' - שניים, שיוצאים ממנו שני אנשים גדולים, שהם 'אהבי תורתך' - לעסוק בה. וזה כיצד? לזה אמר: 'ואין למו מכשול' - רצה לומר: הבעל והאישה רגילים בנרות וזהירים בנר שבת, שלא ליישב בחושך, לכך לא יכשלו באישון לילה ואפילה, אלא באורה.
ישיר משה, דף קיב עמו' א, דפוס מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקס"ז (1807)