מקצת שבחו
חכם רפאל מרדכי מלכי נולד לאביו ולאמו, כנראה בשנת ת' (1640) בחצי האי האיברי.
נולד למשפחת אנוסים, ששמרה בסתר על יהדותה. בילדותו משפחתו נמלטה לאיטליה, ושבה ליהדותה בגלוי. הם התגוררו בוונציה ולאחר מכן בליבורנו, שם למד תורה מפי חכם ישראל יעקב חגיז, ששהה בליבורנו, בדרכו לירושלים, בין השנים תי"ב (1652)-תט"ו (1655). למד רפואה באוניברסיטת פיסה.
בשנת תל"ז (1676) זכה ועלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הוא נמנה עם חכמי ירושלים וחתום עמהם על הסכמות ותשובות. שימש רופא ופרנס על הציבור. ותורתו קבע בישיבת 'בית יעקב ויגה' בהנהגת חתנו חכם חזקיה די סילוה, עד סגירתה בשנת תמ"ט (1689).
בשנת ת"ן (1690) החל לכתוב את ספרו 'פירוש לתורה' - דברי פשט ודרש, חכמה ומוסר, רפואה ותקנת הציבור. נשא ונתן בהלכה עם חכמי ירושלים וחברון, ושאלות ותשובות מפיו נדפסו בספר 'אורים גדולים' של בן דורו החכם אברהם ישראל זאבי מחברון. ריפא חינם את חולי העיר העניים, והשתתף בפולמוס עם השבתאים.
נולדו לו שלוש בנות ושלושה בנים. בנו חכם עזרא מלכי, מחבר הספר 'מלכי בקודש', שימש רב בעיר צפת, ורב האי רודוס. בנו חכם משה מלכי שימש רב הכפר יאסיף בגליל העליון, ובנו חכם מאיר מלכי. בתו הגדולה נישאה לחכם חזקיה די סילווה, והשנייה לחכם משה חגיז. בתו הצעירה נפטרה בצעירותו בשנת תנ"ג (1693). אשתו נפטרה בשנת תנ"ז (1697), ואחרי מותה הוא נשא אישה שנייה, שנפטרה תשעה ימים אחריו.
בשנת תס"א (1700) נקרא למיטת חוליו של רבי יהודה חסיד. בספר 'שאלו שלום ירושלים', שיצא בברלין בשנת תע"ו (1706) מספר רבי גדליה מסימיאטיץ' מספר כי "שלחו לקרוא את הרופא המומחה, שהיה בירושלים, איש ספרדי, חכם גדול בתורה ובחכמת הרפואה, ועשיר גדול הוא הרב חכם מרדכי מלכי.
חכם רפאל מרדכי מלכי נפטר בליל שבת קודש ד' באב תס"ב (1702).
בשנת תרפ"ג (1923) פרסם אליעזר ריבלין ליקוטים מספרו 'פירוש על התורה'. הקובץ יצא לאור בשנת תרפ"ז (1927) בשם: 'תקנות צבור וסדרי משפט: ליקוטים מפרוש על התורה של רפאל מרדכי מלכי'. בשנת תשמ"ה (1985) ליקט והוציא לאור חכם מאיר בניהו את הספר 'מאמרים ברפואה לרבי רפאל מרדכי מלכי.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שיכול לחלוק על חכמי התלמוד בחוכמות התחתונות
כל דבר שהוא חכמה מהחכמות התחתונות, כגון רפואה, תכונה, אצטגנינות, פילוסופיה טבעית, שאינה סותרת מצווה או הלכה או קבלת סיני, יכול אדם לחלוק על חכמי התלמוד, ובלבד שלא ישנה דין התלוי בו או הלכה התלויה בו, שאפשר שהלכה כמותו ולא מטעם זה. ועוד שכל ההלכות והדינים והתקנות והגזרות שהם דרבנן, כבר קבלוהו עליהם כל ישראל ואין לשנות.
'מאמרים ברפואה לר' רפאל מרדכי מלכי ז"ל', מאיר בניה, עמ' כ"ה, יד הרב נסים, ירושלים, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאין הכנסת אורחים בירושלים, לפי שהאורחים מרובים
הכנסת אורחים היא בכלל גמילות חסדים, ורוב מקומות יש להם תיקון ובית מיוחד לכך, אבל בירושלים, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, אין בה הכנסת אורחים מכוללות העיר, כי אם דבר מועט שבמיעוט, והטעם לפי שהאורחים מרבים להגיע אליה בכל שעה ושעה, ואינו מספיק להם חצר אחד או שתי חצרות, וברגלים, בפרט ממצרים, יש פעמים שעולים אליה כמאה נפשות, וצריכים חצרות הרבה, ולמי נותנים תחילה?! - וכן מכל שאר המקומות בכל השנה, הלכך אין בה הכנסת אורחים. אבל בחברון יש הכנסת אורחים ולא עוד אלא שמאכילים את האורחים ג' ימים רצופים, ובכל סעודה וסעודה מכל מאכל יאכל, בשר ויין ועופות ופירות בשופע, בסעודת אברהם אבינו למלאכים, גם תיקונם נאה ומתקבל, אלא שאין מתי מספר.
'ליקוטים מפרוש על התורה כ"י מאת ר' רפאל מרדכי מלכי ז"ל', עמ' 31-32, דפוס סלומון, ירושלים, תרפ"ג (1923)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד חיוב הקהילות בחוץ לארץ, לשום ירושלים תהילה בארץ
מרוב דאגה שאני רואה עיר זו, שעיני כל ישראל עליה, שהיא עיר פרצות ואין בה חומה נמוכה, דלתיים ובריח, ושמא יתעוררו עליה הגולה ויתקנוה? - ווי ווי! הגוים עוד דורשים אותה תמיד, ובאים אליה מסוף העולם ועד סופו, ומג' שנים לג' שנים, בא אליה פרנס אחד, אדם רשום מקצות הארץ, על שם כוללות כל הנוצרים, לשמור גדריה. אנו שהיא חלקנו ועתידה להיות גורלנו, ויש לנו חיוב לדרוש בשלומה, על אחת כמה וכמה! לכן היה ראוי לעשות. ושמא אין יודעים הגולה בדין זה, ובחיוב זה, לכן אני מכריז להם ומודעים להם, שכל מגמת העיר ותיקוני העיר והנהגות העיר, הכל מוטל לרוב דעת הקהילות בחוץ לארץ, לשום את ירושלים תהילה בארץ. וכבר אמרתי שכן יעשה הקדוש ברוך הוא באחרית הימים, שעתיד הקדוש ברוך הוא לשום לכל יושבי ירושלים לב אחד, ושתהיה נדרשת מכל ישראל, ורבים באים אליה ומתאווים לשבת בתוכה, ואחר ישובה של ארץ, יתחיל הקדוש ברוך הוא לתקן גאולה לישראל, וכבר התחיל מזמן קדמון באומות.
'ליקוטים מפרוש על התורה כ"י מאת ר' רפאל מרדכי מלכי ז"ל', עמ' 56, דפוס סלומון, ירושלים, תרפ"ג (1923)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד דרכם ללמד התלמידים, להשיב שאלת הרב ככותב פסק
בכל יום שישי קוראים כולם בפרשה, מי שירצה יקראנה מספר הזוהר לו לעצמו, ומי שירצה פירוש רש"י, ומדרש שניים מקרא ואחד תרגום, ואחר כך ילכו אל הרב הגדול, והרב נותן שאלה אחת לתלמידים ושאלה אחת לכל החכמים, ובאותו יום כותבים תשובתו. וכדי שיהיה להם פנאי לעיין בה, היה הרב נותן השאלה מערב יום חמישי, ובלילה כל אחד מעיין בה עד מקום שידו מגעת, וביום השבת כולם מתכנסים, ונושאים ונותנים בתשובה, כל אחד ואחד מביאה כתובה בספר, ככותב פסק אחד. ואחר כך אחד מהחכמים, העשרה הגדולים ולא התלמידים, דורש ביניהם. כל אחד ואחד, שבת אחת על הסדר. ואחריו דורש קטן אחד מהתלמידים, להדריכם בפסק ובדרשה.
'ליקוטים מפרוש על התורה כ"י מאת ר' רפאל מרדכי מלכי ז"ל', עמ' 42, דפוס סלומון, ירושלים, תרפ"ג (1923)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לשכור שלושה שליחי ציבור, צדיקים וחסידים ואנשי מעשה
בכלל בית הכנסת, שצריך לשכור רב ושליח ציבור, ובירושלים יש בה מנהג יפה ששוכרים ג' שליחי ציבור, צדיקים וחסידים ואנשי מעשה, לפי שהם מתפללים ומתחננים תמיד לפני המקום על כל צרה שלא תבוא, בין בארץ ישראל ובין על כוללות הגולה, ועוד שתמיד אנו מתפללים על עצרות גשמים שיש בכל שנה, וגם מכת הארבה ושאר צרות שלא יבואו לישראל, וכל כן צריכים שיהיו אנשים מהוגנים כמו שהם עכשיו. ואין מדקדקים אחריהם, להיות פטורים אפילו ממס גולגולת למלכות, ואין צריך לומר משאר דברים, ואין ממנים שליח ציבור פחות מבן ארבעים שנה וכל שהוא זקן עדיף.
'ליקוטים מפרוש על התורה כ"י מאת ר' רפאל מרדכי מלכי ז"ל', עמ' 57, דפוס סלומון, ירושלים, תרפ"ג (1923)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שנאת חינם בין החכמים מחמת שאין בהם תיקון שררה
ראוי לתקן יותר בירושלים משאר העולם, שלא נחרבה ירושלים אלא על שנאת חינם, וגם מידה זו עד היום גוברת בה, וכאילו נחרבה הארץ בימינו, ואף על פי שחכמי ירושלים חסידים הם בכל שאר הדברים, מכל מקום מחמת שאין בהם תיקון בשררה, ואין הקטנים נשמעים לגדולים, ולא גדולים לקטנים, מתרבה שנאת חינם ביניהם, וזה לזה, ואלו לאלו, בפיהם ידברו ולבם לא נכון עמם, ואשמים הם. וכמו שכתוב: 'חלק לבם עתה יאשמו', ומכוח אשמה גדולה זו, אין תפילתם נשמעת.
'ליקוטים מפרוש על התורה כ"י מאת ר' רפאל מרדכי מלכי ז"ל', עמ' 65-66, דפוס סלומון, ירושלים, תרפ"ג (1923)