חכם יהודה ג'רמון


מקצת שבחו

חכם יהודה ג'רמון נולד לאמו ולאביו חכם מאיר ג'רמון בשנת תקע"ב (1812) בתוניס.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר תוניס. בשנת תק"צ (1830) הוסמך לרבנות. בשנת תקצ"ו (1836) התמנה לדיין, ושימש דיין בבית דינו של חכם נתן בורג'יל (השני).
היה נינו של חכם נהוראי ג'רמון, מחבר הספר 'יתר הבז'. את סיפור הגעתו לתוניס כנער יתום, עד שנעשה חכם מופלג, מביא חכם יהודה ג'רמון בספרו 'מוסבות שם'.
בשנת תרכ"ח (1868) נסע לפאריס, שם התארח בבית הגביר ניסים שמאמא, שלפנים שימש קאיד היהודים בתוניס, והיה בעל הון עצום. לאחר פטירת הגביר ניסים שמאמא בשנת תרל"ג (1873) הפכה צוואתו למושא מחלוקת משפטית בינלאומית, ומחלוקת הלכתית בין חכמי ירושלים לחכמי תוניס.
בשנת תרל"ז (1877) חכם יהודה ג'רמון חיבר על-כך תשובה, והדפיסה בספר 'נחלת אבות'. בשנת תרמ"ב (1882) הדפיס הרחבה של תשובתו בספר 'נוסף על נחלת'.
בשנת תרנ"א (1891) חתם הסכמה על הספר 'פרי קודש' שחיבר שמשו, חכם צמח בן נתן הלוי.
בשנת תרנ"ו (1896) הגיע לתוניס מירושלים השד"ר, חכם אברהם חלואה. הוא התארח בביתו של חכם יהודה ג'רמון כמה שנים, וערך שם את ספרו 'מנחת אברהם'.
בשנת תרנ"ח (1898) חיבר שיר ושבחה בעברית ובתרגום לערבית לסולטאן העות'מאני עבד אלחמיד. חיבר גם את הספר 'שובה ישראל' בשפה הערבית. חכם  אברהם פלאג'י מביא תשובת חכם יהודה ג'רמון בספר 'אברהם אזכור', 'שאפילו אם יביא אלף ראיות נגד מרן כי אנחנו קיבלנו הוראות מרן בכל תפוצות הגולה הספרדים'.
חכם יהודה ג'רמון נפטר ביום י' באייר שנת תרע"א (1911).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד במקום שנהגו ללכת אחר חוקי ונימוסי הממשלה הוא הדין
אם נהגו כל יושבי הארץ, סוחרים ואינם סוחרים, לדון על פי חוקי הממשלה, הגם שהוא נגד הדין, אם העניין קיים אם לאו? - אם תרצה אמור שהמנהג הוא עיקר גדול בדין, ואם נהגו לקנות באיזה קנין כאותה 'חותמת שקונה'. הגם שלעניין הדין בעניין דרכי ההקנאה שתיקנו רבותינו זיכרונם לברכה הרבה קניינים: כסף, שטר, חזקה, קניין סודר, קניין אגב משיכה, הגבהה, כל אחד במקומו הראוי לו, מכל מקום אם נהגו במקום קניין כסף או משיכה כאותה חותמת, מכל מקום הדין הוא שקנו. וכאן גם אין שינוי אם נהגו לילך אחר חוקי ונימוסי הממשלה, ודאי שמועיל, והגם שהוא נגד הדין כאותה החותמת. ואם תרצה אמור שהנהגת וחוקי הממשלה הם קיימים על פי הדין, מטעם של 'דינא דמלכותא דינא', והגם שהם נגד הדין.
'נחלת אבות', דף כ"ד ע"א, ליוורנו, תרל"ז (1877)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד בפנים אל פנים, יכול להסביר לו פנים ולהחזירו מטעותו
כמה גדולים דברי חכמים בהלכות עדות ש'עדים שטעו, ודיינים שטעו, עושים על מנת להחזיק בטעותם, שלא לחזור בהם בפירוש'. והכלל העולה מדברים אלו, שדברי הרשב"א אמת, ורוח ה' דיבר בו, אשר כתב שאחר הוויכוח, אשר יתווכח החכם עם חברו, פנים אל פנים, הנה האחד יכול להסביר פנים לחברו ולהחזירו לדרך האמת, אשר יודה לדבריו, וזה נראה לחוש ... והם דברי אדונינו, אדון החכמים, שלמה המלך, עליו השלום, במשליו הנעימים, בספר משלי בדברים קצרים: 'צדיק הראשון בריבו, ובא רעהו וחקרו' ... - כי כל אחד חכם בינו לבין עצמו, נדמה בעיניו שהוא צדיק בריבו, ובדבריו כי אמת יהגה חכו, ודבריו מצודקים. אבל כאשר יבא רעהו וחקרו, להתווכח עמו, יוכל להחזירו מטעותו ודבריו. ואז הוא עצמו יודה שאין דבריו מצודקים, ואדרבא טעות הם בידו.
'נוסף על נחלת', דף ג' ע"א, ליוורנו, תרמ"ג (1883)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד ש'אקנה לעצמי יום מותי' הוא מה שציווה בצוואתו לצדקה
מה שכתב השר המנוח בצוואתו: ... נראה שכוונתו במילים 'אקנה אותו לעצמי יום מותי' - הוא על הציווי שציווה לתת מנכסיו לצדקה ולישיבות ולחכמים ולעניים, כמו שמוזכר בסמוך בסוף ואמצע הצוואה, שזהו באמת אשר יישאר בידו קניין חזק יום מותו כמאמר הכתוב: 'והלך לפניך צדקך'. וכמאמרם זיכרונם לברכה: 'אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר 'ולך תהיה צדקה' - והכוונה שהמעות אשר נותן האדם לצדקה, הם הם באמת הנקראים שלו בעצם. והיינו פשט צחות הכתוב: 'ולך תהיה צדקה' - הכוונה שלך תהיה הצדקה כי כל הממון אשר מניח האדם אינו שלו רק הם לאחרים, אבל אשר עושה לצדקה הוא שלו.
'נחלת אבות', דף ד' ע"א-ע"ב, ליוורנו, תרל"ז (1877)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שע"פ דין - אם יהודי ע"פ התורה ואם מוסלמי ע"פ הקוראן
יהודי שכתב בצוואתו: 'על פי הדין' - אם הוא דין משה רבינו, עליו השלום, או אם הוא דין ונימוסי חוקי הממשלה? - ודאי שחקירה זו כמעט שסברא זה לא ניתנה להיאמר, רק למי שאין לו מוח בקודקודו. כי המפורסמות אינם צריכים ראיה, שמשפט לשון ערבי, ובפרט המורגל בפי היהודים והישמעאלים של העיר תוניס ואגפיה, תיבת 'הדין' אם נאמרה מפי יהודי היא דת משה רבינו, עליו השלום, ואם מפי ישמעאלי היא על הקוראן.
'נחלת אבות', דף כב' ע"ב, ליוורנו, תרל"ז (1877)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שנתחכם הברון רוטשילד שיוליכוהו בהלוויה בדרך אבותיו
בשנת ה'תרכ"ח סימן 'ויצא יעקב' נמצאתי שם, ביום פטירתו של השר הגדול, שר השרים ונגיד נגידים, כבוד מורנו הרב, בארון המנוח יעקב רוטשילד, תנצב"ה. וכמעט אשר יצאו לכבודו אחרי מיטתו כל גדולי המלכות, וחצי אנשי העיר הנזכרת, עניין אשר לא ישוער, רוב המון בני אדם של עיר הבירה פאריז, יגן עליה אמן. ונהיר כי השר המנוח, עליו השלום, להיותו יהודי אדוק בדת משה רבינו, עליו השלום, כאשר ראה וכבר יש שם חוקי הממשלה, אשר כל מי שהוא קרוב למלכות והמלך, שם רביד הזהב על צווארו בחיים חיותו, הנה אחרי מותו גם כן המלך שולח לכבודו עם מיטתו אנשי חיל, ושמים הרביד של המלך סביב לארונו. ובעגלה אשר מוליכים בה ארונו כמנהג, הנה יש להם חוק שלאדם גדול נותנים הצלם של יש"ו סביב לארון, וחוק זה כיהודי כנוצרי. כל מי שהוא קרוב למלכות עושים כל המנהגים הנ"ל לכבודו. והנה השר המנוח, עליו השלום, הנזכר לעיל להיותו ירא א-להים, ולבו חשוק בא-לוהות כפי מה שסיפרו לי, הוא חש בראשו, שמא יעשו לו כמנהג הרע הזה, אשר בשעה שהוא הולך לבית עולמו להקביל פני המלך, מלכו של עולם, יתברך שמו לעד, חלילה יוליך עבודה זרה בידו, ואל נכר אתו, עמו חס ושלום. הנה נתחכם השר המנוח לפני מותו, והוא ציווה לאמור שהוא רוצה להתנהג כנימוסי היהודים, אבותיו ואבות אבותיו, הן בעניין דיני האבלות, הן בעניין הולכתו לבית עלמין, הכל כאשר לכל אינו רוצה לצאת ולזוז מנימוסי ודתי היהודים כלל ועיקר, אפילו כמלוא נימא. והממשלה הפיקה רצונו. ואני הדיוט הלכתי בחצר בית מלכותו, והנה אז קיים דבריו של המנוח הנזכרים לעיל, לא נפל דבר מכל דבריו ארצה. ואף על פי שיש לממשלה, ממשלת צרפת, כל החוקים והנימוסים הנזכרים לעיל, מכל מקום לא הכריחה את בני השר המנוח הנ"ל לעשות שום דבר מנימוסי הממשלה. כי כן דרך ממלכת צרפת זה דרכה בכל העניינים, שאינה מכרחת בשום עניין מכל העניינים והנימוסים והדתות שלה, רק כי אם לפי רצונו, ואיש הישר בעיניו יעשה.
'נחלת אבות', דף כ"ט ע"ב, ליוורנו, תרל"ז (1877)