מקצת שבחו
חכם מארי יחיא נחום נולד לאביו ולאימו בשנת תרל"ה (1875), באל-שגאדרה, צפון-מערב לעיר צנעא, תימן.
גדל בתורה וביראה והוסמך להוראה על ידי החכם מארי עואץ' מידעי. היה תלמידו של הרב הראשי של יהודי תימן, החכם באשי, מארי יחיא יצחק הלוי, שמינה אותו לשליחו ומפקח על השוחטים ובתי הדין בכל רחבי תימן. ניחן בקול ערב, והכיר היטב את השירה והפיוט של יהודי תימן והיה חזן ופייטן מבוקש.
בשנת תרע"ד (1914) עת שפרצה המחלוקת בין הדרדעים והעיקשים עמד לימין החכם באשי, מארי יחיא יצחק הלוי, במחנה ה'עיקשים', והיה בין החותמים על הספר 'אמונת ה'', שנכתב בידי החכם מארי יחיא ערוסי. החכם מארי יחיא קאפח, שעמד בראש מחנה הדרדעים מתאר אותו כמי שניסה לפשר ולהשכין שלום בין המחנות גם בעת המחלוקת, וכתב עליו, שהיה "איש הביניים בין כל המחנות, איש הגשר בין חכמי צנעא וגאוניה ... וכשם שאהב את כולם כן אהבוהו וכיבדוהו כולם, תלמידים ורבנים כאחד".
בימיו פקדה את יהודי תימן גזירת היתומים. השלטונות היו ממירים בכפייה את דתם של יהודים שמתו הוריהם. חכם מארי יחיא נחום לקח חלק בהצלת היתומים ובהברחתם תוך סיכון חייו, אף נכנס לכלא בשל כך מספר פעמים ועונה עינויים קשים. הוא נאלץ לברוח וביקש להגיע לארץ ישראל. הוא הגיע בראש קבוצת יהודים לעדן, שהייתה בשליטה בריטית, שם המתינו תקופה ארוכה וקשה עד השגת רישיונות עלייה. הוא עמד בקשר עם הסוכנות היהודית, תיאר בפניהם את צער אחיו במחנות, והפציר בהם שיעלו אותם לארץ במהרה,
בשנת תרצ"ד (1934) יצא לעדן בדרכו לארץ ישראל. הוא הגיע עלה לארץ ישראל בראשית שנת תרצ"ו (1935), ולימים התמנה לרב שכונת כרם התימנים בתל אביב. הוא שימש מפקח על הכשרות בתל אביב. עסק בגמילות חסדים והקדיש חלק מביתו לחסרי בית. שימש מגיד שיעור בישיבת 'אוהל תורה' בתל אביב עד פטירתו.
חכם מארי יחיא נחום נפטר ביום י"ג באדר תשכ"ב (1962), ומנוחתו כבוד בתל אביב.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שממשילים העברי על כל דבר טמא ועל כל דבר בזוי
אין לך ירוד ושפל יותר מיהודי תימן. שאפילו יקלל אותו הגוי או אם יכהו, לא יאמר לו דבר, אלא ישתוק ויקבל עליו באהבה גזרת המקום ברוך הוא. ואם צעק והרים קולו, מכניסים אותו לבית האסורים וקונסים אותו ומביאים עדים זוממים מהם ובהם. לפי שחוק דתם שמותר להעיד על העברים שקר כדי שיהיו העברים שפלים ובזויים. וכן כל מלאכה בזויה מוטלת על היהודים, כגון: בתי כסאות ולסחוב כלבים וחמורים מתים, בכל מקום שיש יהודים מוטל עליהם. וכן ממשילים העברי על כל דבר טמא ועל כל דבר בזוי. וכמה עניינים עד אין מספר. ולא יכילו ספרים ומגילות מהצערים האלו, עד ישקיף ה' משמים. ועינינו תלויות לאבינו שבשמים, שיאמר ליסורנו ולצערנו די, אמן כן יהי רצון.
'הרב יחיא נחום ועלייתו לארץ', עמ' 159-160, 'הציונות', מאסף כ"ג, תשס"א (2001).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאפילו תעבור חרב על צווארו, לא ישמע לנגד בקבלה
אני הגבר אומלל, על ההרים דלקוני, ובבית כלא נתנוני, ובברזל ענוני, על אשר הייתי מבריח יתומים בני אוני, מלהמיר דת תורה אור עייני.
זאת ועוד אחרת, כי הייתי חבר להרב כבוד הרב יחיא יצחק, זכר צדיק לברכה, וקמה עלינו כת הנקראת דראדעה, המכחישים בדברי הקבלה, ומבזים ומגנים אותם, חס ושלום, והיינו במחלוקת גדולה כל ימי הרב הנזכר לעיל. ולאחר שנסתלק הרב שמחו ליום אידו, וכל המקובלים העלו עפר על ראשם, ואמרנו: אוי על ארי שבחבורה. וחזרו להיות מתעוללים בי בכמה עניינים, בחושבם כי יכריחוני להיות מהכת שלהם, רחמנא ליצלן, ואהיה להם לראש. והשבתי בפה מלא לפני המלך, אפילו אם תעבור חרב על צווארינו, לא נשמע לכם לנגד בקבלה ולומדיה, וכל שכן שאנחנו הוגים בה תמיד.
'הרב יחיא נחום ועלייתו לארץ', עמ' 150-151, 'הציונות', מאסף כ"ג, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהמפריש בין המציאות ובין האחדות כאילו כופר בתורה
אזרנו חיל בעירנו, ואספנו כל ספרי המקובלים ודקדקנו בהם, אני ורבותי ותלמידי. והיינו מפרשים ספרי הקבלה, ודברי הרמב"ם בי"ג עיקרים וביסודי התורה, ובעל 'חובות הלבבות' וכל בעלי המחקר. וכולם נתכוונו לדבר אחד. אלא שבעלי המחקר לא פירשו באחדות כמו המציאות, ולא השוו אותם, לפי שלא ידעו. אבל בעלי הקבלה פירשו הכל, ולא פירשו מהות המציאות ולא פירשו מהות האחדות. ובמציאות לא נתנו בו סימן, לא בשם משמות הקודש, ולא בשום אות. אבל באחדות נתנו בו סימנים בשמות הקודש כולם. ולא עוד אלא שפירשו ואמרו: כל מי שהוא מפריש בין המציאות ובין האחדות כאילו כופר בכל התורה, לפי שהוא נותן גבול למציאות וגבול לאחדות, חס ושלום. אלא הכל אחדות אחד.
'איש ימיני', כרך ד', דפים ע"ט-פ"א, בני ברק, תשע"א (1991)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שמי שליבו נוקפו על דבר חז"ל, שיתעקם לעצמו
מה שהתרתי מה שדבוקה ליריעה הדבוקה לחזה, הרב יחיא יצחק הלוי מתיר בפשיטות. אבל מורנו ורבינו יחיא אלקאפח רוח אחרת עמו, שהוא סובר כדעת 'זבחי תרועה', שאותו צד שכנגד היריעה נקרא צד פנים, ואם נדבקה שם טרפה. והראיתי אותו הלשון ב'בית יוסף' ועדיין מגמגם בדבר. ומכל מקום המחמיר יחמיר לעצמו, אבל המנהג הפשוט להתיר כדעת 'בית יוסף'.
והשיב מורנו ורבינו הרב יחיא אלקאפח שאין לו ידיעה בה ולא בשאר איברים, שלא הורגל במעשה. גם בשאר מקצת דברים הקשה עלי, והראיתיו מוצא כל דין ודין. אבל הרב מורנו ורבינו יחיא בן מוסיא יצחק, קודם שנשאל אותו על הדבר, הוא מראה באצבע על כל האיברים. סוף דבר, ראיתי אותו עושה מעשה, כפי ההלכה וכפי המנהג, ואני מסכים עמו. ומי שלבו נוקפו על דבר חכמינו זיכרונם לברכה, יתעקם לעצמו. ואנו אין לנו אלא מנהג אבותינו כפי מה שהורונו חכמינו זיכרונם לברכה.
'איש ימיני', כרך ד', דפים פ"ז-פ"ח, בני ברק, תשע"א (1991)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד צרת היתום, שממרים דתו בייסורים עד שתצא נפשו
ועוד נודיע לרבותינו כי הצרה הגדולה שבכולן שבית היתומים, שכל מי שאין לו אב ואם, ממירים דתו בייסורים גדולים או עד שתצא נפשו. וכבר בא מעשה לידי כמה פעמים, והברחתי אותם אל עיר עדן, ואחר כך מבקשים אותם מידינו, ויסרו אותנו בייסורים קשים, וענו בכבל רגלינו, והפסדנו ממון רב כדי שנצא מבית האסורים, ומכרנו כל מחמדינו. וכל מי שלא נתפס על דבר זה אינו חש לדבר.
'הרב יחיא נחום ועלייתו לארץ', עמ' 159-160, 'הציונות', מאסף כ"ג, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שמי שמלמד לאחרים לתת רשות שחיטה יצרף יודעי ספר
שמוע שמענו כי יש מי שמלמד אחרים הלכות שחיטה ושבעים טרפיות, ונותן להם רשות. וכל אחד מבקש לעשות לו שם שהוא נותן רשות, בלי הצטרפות יודעי ספר עמו, או בלי נטילת רשות מבית דין. וזה נראה כאילו כלל כל ספרי הפוסקים, וזו יוהרא היא. על כן כל מי שמבקש ללמד אחרים, הרשות בידו, ובלבד שיצטרפו עמו אנשים ידועים, יודעי ספרים, או אם ייבדק אצל בית דין. וכל מי שנותן רשות בלי הצטרפות יודעי ספר, הרי הוא כחרס הנשבר שאין בו ממש.
'איש ימיני', כרך ד', דפים ע"ט-פ"א, בני ברק, תשע"א (1991)
1962-1875