מקצת שבחו
חכם מארי עודד (עודה) חג'בי נולד לאימו ולאביו מארי שלמה, כנראה בשנת תר"פ (1920) בעיר חג'בה בתימן.
כבן 3 התייתם מאביו, ואימו גידלה אותו לתורה ולמצוות. כבן 12 נפטרה ואימו. מחשש גזירת היתומים, שהיו השלטונות המוסלמים מאמצים היתומים ומאסלמים אותם בכפייה, נשא אישה גרושה המבוגרת ממנו, בנישואים פיקטיביים עד שגדל, והתירום בית הדין, שנישואים אלו אין בהם תוקף.
בגיל 15, חזר לעירו חג'בה, והחל ללמד בתלמוד תורה. הוא נשא אישה ונולד להם בן. הנישואין לא עלו יפה, והם התגרשו. בנם יחידם נחלה ונפטר בגיל חמש. חכם מארי עודד (עודה) חג'בי החל נודד בתימן בחיפוש פרנסתו. הוא עבד במלאכות שונות כנגר, חייט, רוקם, מלמד, כורך וסופר סתם.
חכם מארי עודד (עודה) חג'בי נשא לאשה את מרת בניה. בשנת ת"ש (1940) נולד בנם הבכור יוסף, שנפטר בינקותו. בשנת תש"ד (1944) עבר לעיר צנעא עם אשתו ושני בניו. בצנעא נולד להם בן נוסף.
בשנת תש"ט (1949) זכה ועלה לארץ ישראל בעליית 'מרבד הקסמים' יחד עם אשתו ושלושת בניו. הם התגוררו בצפיפות רבה באוהלים, מחנה עולים א' בראש העין. שם נולדה להם בתם הראשונה מזל. מזל נלקחה מהם, ואין יודע מה עלה בגורלה עד עצם היום הזה. בהמשך נולדו להם עוד שלוש בנות.
חכם מארי עודד (עודה) חג'בי התפרנס מליטוש יהלומים ועסק בכתיבת סת"ם, בערוב ימיו עבר לקרני שומרון.
בשנת תשמ"ה (1985) הוציא לאור את ספרו 'ליקוטי רפאלי' – על התורה יחד עם 'אור זרוע' – תולדות התנאים והאמוראים. בשנת תשמ"ו (1986) הוציא לאור את ספרו 'נטע פאר' – ענייני המצוות יחד עם הספר 'חיי גלות'.
חכם מארי עודד (עודה) חג'בי נפטר ביום כ' באלול תשס"ז (2007).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאינו כותב לעצמו ספר תורה, מצטרף בשמחת חברו
'מצווה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה' - ... המצווה הזאת היא כבדה מאוד, על כל אחד ואחד לכתוב לו ספר תורה, אך לפחות עלינו לשמוח בקיום המצווה שנעשית על ידי אחר, אף על פי שאנו בעצמנו לא כתבנו, מספיק אם נשתתף רק בשמחת בעלי ספר תורה, גם לנו יש מצווה, כי ישראל נקראים גוף אחד וערבים זה לזה, ואם מקיים אחד את המצוות כאילו קיימנו אותה כולנו.
נטע פאר, עמ' 421, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאם אינו מכין התשובות לתלמידיו, אינו מניח לו לישון
'מתוקה שנת העובד' - התורה שהיא מתוקה מדבש, שנאמר 'ומתוקים מדבש'. 'העובד' - אלו ישראל, שמתפללים בכל יום, וזו היא עבודת ה' ברוך הוא. ... 'והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון' - דהיינו הרב המגיד שיעורים לתלמידיו, היושבים ועוסקים בתורה, ואומר הלכות ושמועות מפיו, ומשמו בכל שעה על ידי שאלות ותשובות, שהיה צריך לענות עליהם, ואינו ישן בלילה אם אינו מכין התשובות. ואפילו בקבר אין לו מניחים לו לישון, שנאמר: 'דובב שפתי ישנים' - רצה לומר שפתותיו דובבות בקבר על ידי שמשמיעים דברי תורה משמו, ואשריו ואשרי חלקו ואשרי נשמתו, מי שהוא עוסק בתורה ובמצוות.
נטע פאר, עמו' 444-445 תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד להצניע הלולבים בפתח החדר מבפנים כסגולת שמירה
בתימן נהגו להצניע את לולביהם, שנענעו בהם בחג הסוכות על גבי תא ארוך, העשוי על פתח החדר מבפנים. חלק מן הלולבים הסיקו בהם את התנור לאפיית מצות ... אמרו כיוון שנעשית בו מצווה אחת תיעשה בו מצווה אחרת. ... חלק מן הלולבים נשארו במשך כל השנה, באותו תא שעל פתח החדר מבפנים, וייחסו להם סגולת שמירה כעין מאמר חכמינו: 'שיירי מצווה מעכבים את הפורענות'.
נטע פאר, עמו' 497-498. תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שגובים מבעלי הבתים, כל אחד לפי מצבו
כיצד גובים מבעלי הבתים לצורכי רבים או לפדיון שבויים, למתנות עניים או לאלמנות ויתומים וכיוצא. מתאספים וממנים אחד מעיני העדה, שהוא משכיל ובעל שיעור קומה, וקוראים לו בלעז 'אלעאקל חכים', דהיינו חכם צורבא מרבנן, והוא יכול לקבוע על כל אחד לפי מצבו, והגזבר גובה מהם כל מה שבא לידו, אם זה כסף, או גרעיני תבואה, מבלי להכביד עליהם, והוא מחלק לפי ראות עיניו לנזקקים או לצרכי בני העיר, כגון הוצאת לימודים לתינוקות של בית רבן, או לתכריכי מתים, והוצאות למיעוטי יכולת, או לבניין בית הכנסת וכדומה לזה, והשאר בקופת הציבור עד שיצטרכו לו.
חיי הגלות, עמו' 545, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד המלעיג על עניותם של עניים, סופו שאחרים אוכלים את יגיעו
איזהו בן העולם הבא, המתרחק מהעבירות, ומן ההרהורים, ומכל שררה, ומכל שנאה, ומן הכיעור והדומה לו, והמקיים את המצוות ומתרחק מן החטא, ומתוודה על עוונותיו, הרי זה מנוחלי העולם הבא ומעובדי הא-ל. והסוטה מן הדרך הטובה ומתחבר לרשע, הרי זה ממרגיזי א-ל. והמטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה - מת בחצי ימיו. והמלעיג על המצוות - אין מרחמים עליו מן השמים. והמלעיג על עניותם של עניים, סוף הוא ייגע ואחרים אוכלים את יגיעו. והמרגיל להלבין פני חברו ברבים, פנקסו פתוח בו ביום. ואין לך גרוע ממי שעוסק בדברי שקר, אוי למי שהעולם מטעה אותו, אוי למי שהשעה משחקת לו, אוי למי שיצרו מנצחו. אשרי מי שהוא עניו, אשרי מי שהוא צנוע בענייניו, אשרי מי שמטה את אוזניו לשמור דברי תורה בכל יום ויום, 'תורת ה' תמימה משיבת נפש', וכיוון שהוא עוסק בתורה, אומרת לו 'ה' עמך גיבור בחיל', אשריו מי שהולך לעשות רצון בוראו.
נטע פאר, עמו' 450-451, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד ליצור בלב הצעירים תחושת הזדהות עם פועלם של הראשונים
שבט יהודי תימן, עטור כזוהר קדומים, ובאגדות רבות מצויות ונעלמות, וסופרו על ראשית התיישבותו בחצי אי ערב הדרומי. שבט מופלא זה זכה להיעתק כמעט כליל מהפזורה, ושב בהמוניו למולדתו ההיסטורית. לאחר שנותק ממנה למעלה מאלפים שנים. במשך שנים אלה, ימיהן ולילותיהן, נכסף בכמיהה ובציפייה לשוב לארצו, לחונן עפרה ולהשתרש בה לנצח. בלי הרבה עמל ויגיעה בתוככי תימן מטעם מוסדות הישוב בארץ, בלי ריבוי הטפות, שכנועים והבטחות על עתידה בארץ, החליטה עדה זו להיחלץ לעלייה ארצה בדרכים עקלקלות בין שודדי כברים ומלסטמי דרכים, שמה לארץ חזונה ומרכז ערגתה. עלייה מופלאה זו הזכירה את יציאת מצרים בימינו, ובאמצעיה הדלים, סבלותיה ונחשולי מצוקותיה, זכתה לראות בהתגשמות התקווה הנושנה ...
במלאת 90 שנה לעליית תרמ"ב, מן הראוי להקצות מקום נכבד להעלאת דמותה של עדה מבורכת זו, ולציון מעלותיה המיוחדות בהיסטוריה החדישה של עמינו, שאף על פי שקיימת אדישות והזנחה בקידומה החברתי והכלכלי, נוהגת בדרכי צניעות ואינה מתריעה כנגד זה. תכונה אחת חשובה מציינת את אופייה היהודי, היא נהנית מישיבת קבע בארץ ישראל, עם כל הקשיים הכרוכים בכך ועד היום, לא נמצא אף עולה אחד שיעדיף את השיבה לארצות הפזורים כמו שעשו זאת עשרות חוטאים אחרים. במלאת 90 שנה לעלייה החלוצית של עדה זו, מן הראוי לסקור, כדי ליצור בליבו של הדור הצעיר תחושת הזדהות עם פועלם הטוב של הראשונים, אשר בזכותם זכינו לחוש עצמאותנו כבימי קדם.
חיי הגלות, עמו' 599, תשמ"ו (1986)
2007-1920