מקצת שבחו

'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת' - כתב מורנו הרב רבי משה אלשיך, זיכרונו לחיי העולם הבא, שעיקר תענוג השבת הוא בעסק התורה, שיענג הנשמה יתירה בלימוד התורה, לא במאכל ומשתה שזהו תענוג הגוף שהוא גשמי, אבל הרוחני אינו מתענג כי אם בלימוד התורה. והנשמה היתירה נקראת 'שבת' לפי שהיא אינה באה אלא בשבת דווקא.
וזהו שאמר הפסוק: 'ושמרו בני ישראל את השבת' - עיקר שמירת השבת והתענוג הוא 'לעשות את השבת', אינו במאכל ומשתה כי אם דווקא בעסק התורה, לעשות נחת רוח לנשמה יתירה הנקראת 'שבת'. וחוזר ומפרש מהו הדבר שעושה לשבת, ומפרש 'לדורותם' - היא התורה שניתנה לאלף דור, ככתוב: 'דבר צוה לאלף דור', וגם כן היא 'ברית עולם' ככתוב: 'אם לא בריתי יום ולילה'.

אמרו בעלי המוסר שיש אדם שרגיל ליתן סך מה לצדקה מדי שנה בשנה דבר קצוב, ויש שנה אחת שאינו נותן כמו שהוא למוד אלא פחות מלימודו או שיש שאינו נותן כלל באותה השנה מצד שלא הרוויח באותה השנה ובפרט אם אירע לו איזה הפסד באותה השנה, או היצר הרע שבליבו אומר לו בזה השנה אתה פטור לפי שהפסדת. וכפי האמת זה האיש שוטה. אדרבה, אם הוא למוד ליתן בכל שנה לצדקה מאה, אותה השנה נותן מאתים, כדי להרוויח בשנה הבאה כפלים, מה שהיה רגיל להרוויח. כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'המלווה פרוטה לעני בשעת דוחקו' - ופירשו זיכרונם לברכה בשעת דוחקו של בעל הבית. וימלא חסרונו של זה השנה. אבל אם לא ייתן בזה השנה, לשנה אחרת יפסיד יותר.
ועל כן יאמרו המושלים שדומה זה האיש לצמא שהוא צמא ושותה מים מלוחים לרוות צימאונו. שלפי אותו רגע יהיה צימאונו מעט, ואחר כך יוסיף עוד צימאון על צימאונו, כן זה האיש, אותו העת שלא נתן צדקה מלא חסרונו מעט מן ההפסד ,ואחר כך מוסיף חסרון על חסרונו. ... וזהו שכתוב 'נתון' - רצה לומר: אף על פי שהממון שלך נתון ביד אחרים, שהפסדת אותו, אף על פי כן 'תתן ולא ירע לבבך' - שתאמר אני הפסדתי, 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'' - שתרוויח בכפלים על מה שהפסדת למלאות חסרונך. ... ועל זה הזהירו הכתוב: 'נתון תתן' - אפילו בעת שלא תרוויח. ובזה נראה לעניות דעתי פירוש הפסוק: 'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' - בין עת שהוא מרוויח או עת שהוא מפסיד, לא עלינו.

'ומתנות לאביונים' - יש לדקדק מה זו קבלה שקיבלו עליהם ליתן הצדקה, בלאו הכי היא מצוות עשה ליתן הצדקה, ובכל עת ובכל זמן צריך אדם ליתן הצדקה. נוח עניין משלוח מנות, מצד שעדיין אינם מחוייבים והם קיבלו עליהם דבר חדש שלא היה לפנים, אבל מצוות הצדקה היא מצוות עשה והם מחוייבים.
ונראה לעניות דעתי, בהקדים מה שאמר ב'ויקרא רבה': אביון שהוא רואה דבר ואינו אוכל, רואה דבר ואינו שותה, תאב לכל והוא דחוק יותר מעני. והטעם לפי שהעני הוא מתחילתו עני וחוזר על הפתחים, אם כן מה שתאב הוא תובע בפיו וימצאנו. מה שאין כן האביון שמתחילתו היה עשיר, אינו מחזר על הפתחים ומה שתאב לא ימצאנו. וזהו שקיבלו עליהם לתת לאביונים, ואף שהם כלואים בבית, שולחים להם.
ועל זה אומר: 'ומתנות לאביונים' - שנותנים להם בתורת מתנה כדי שלא יתביישו. ונראה להם כמו משלוח מנות. ונראה לעניות דעתי, שלזה אמרו במדרש על מר עוקבא, שהיה נותן לחסיד אחד ארבע מאות זהובים בכל ערב יום הכיפורים. שיש לדקדק, על מה שאמרו שהיה נותנה לו בזה הזמן, ולא בזמן אחר מזמני השנה. והכוונה הוא שידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעתיד יום הכיפורים להיות פורים, ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הצדקה מקרבת הגאולה, ועל זה היה נותנה בליל כפור, שעל ידי הצדקה תתקרב הגאולה, ויהיה כיפור יום פורים, שיהיו בו מתנות לאביונים.

'תפילה למשה איש הא-לוהים' - בשביל מה הראשונים היו נענים בתפילתם מיד, ובזמנים הללו אין נענים? - ותירצו: לפי שהראשונים היו מתפללים מעמקי הלב, מה שאין כן בזמנים אלו. וזהו שכתוב: 'תפילה למשה' - בהיפוך תיבת 'למשה' - 'לשמה', רצה לומר: מעמקי הלב.

'וספרתם לכם ממחרת השבת' - שקורא לפסח 'שבת', לפי ששניהם מורים על חידוש העולם. ובזה נראה לעניות דעתי, טעם לשבת שלפני הפסח שקוראים אותו 'שבת הגדול' ...
לפי שידוע שהעולם מתנהג על פי השביעיות. שבע שבועות ויום החמישים - שבועות. שבע שמיטות ושנת החמישים - יובל, וימי השנה שהם שנ"ד ימים יש בהם חמישים שבתות, ארבעים ותשע שבתות כנגד שבע שביעיות, ושבת החמישים הוא כנגד היובל שנקרא 'שבת הגדול'. ולכן נקרא השבת שלפני הפסח 'שבת הגדול' לפי שהוא סוף החמישים, שבא מפסח שעבר עד פסח זה הבא, לפי שידוע שחג הפסח הוא התחלת המועדים. ... נמצא הפסח הוא התחלת השנה ומורה על חידוש העולם, והשבת גם כן מורה על חידוש העולם, אם כן שבת החמישים, שמן הפסח עד הפסח הוא יקרא 'שבת הגדול' - רמז ליובל

'ואהבת לרעך כמוך' - דהיינו שאוהבו כמוך, שנתרצית לו, ומחלת לו על שחטא לך, והרי הוא כמוך כמוהו, אז 'אני ה'' - שאתנהג עמך במידת הרחמים ואמחול לך עוונותיך, כידוע ששם הוי"ה הוא רחמים. ... וזה כוונת התנא במסכת אבות: כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו' - רצה לומר: אם ריצה את חברו, ורוחו נוחה הימנו בעבירות שביניהם, גם רוח המקום נוחה הימנו בעבירות שבינו לבין המקום