מקצת שבחו
חכם דוד אשכנזי נולד לאימו ולאביו חכם יהודה בשנת תרנ"ד (1898), באורן שבאלג'יריה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר אורן. היה תלמידו של החכם המקובל חיים אבן טובול, אף נשא לאישה את בתו, מרת רחל. קיבץ סביבו חבורת נערים, והיה מלמדם בכל יום בספרי הרמב"ם, בישיבת 'עץ חיים'.
בשנת תרצ"א (1931) התמנה לשמש רב העיר אורן. באורן כאשר היה נהוג היה לנגן בבית הכנסת בעוגב בשבת על ידי שאינו יהודי. חכם דוד אשכנזי ראה שאין סיפק בידו למחות בידם, מה גם שסבר שאין בזה איסור חמור, וכן שגדול השלום, ואם יריב עם קהילתו ייצא שכרו בהפסדו. אף מצא לזה סמך בפסוקים: 'הללוהו במינים ועוגב', וכן ראה כיצד בזכות הנגינה בבית הכנסת, יותר מתפללים מגיעים משבת לשבת. הרב הראשי האשכנזי בארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק שמע על הדבר, נדרש לעניין ופסק לאסור. במכתב רב עמודים, שכתב אליו חכם דוד אשכנזי בשנת תרצ"ה (1935), הוא תמה על התערבותו בקהילה, שאינה תחת אחריותו, מנמק את פסיקתו, וחותם פה אורן של חכמים, וכבוד ה' מלא את המשכן.
בשנת תשט"ז (1956) היה שותף להקמת בית הספר החדש ללימודי רבנות בעיר אלג'יר. במהלך בניית בית הספר, נתגלה בחלקתו בית עלמין יהודי עתיק. חכם דוד אשכנזי היה שותף לפסיקת חכמים להתיר המשך הבנייה, לאחר העברת המצבות לבית העלמין היהודי.
בשנת תשי"ח (1958), לאחר פטירת הרב מוריס אייזנבט, מונה לשמש הרב הראשי של אלג'יריה.
בשנת תשכ"ב (1962) עם יציאת יהודי אלג'יריה עזב ועבר להתגורר בפאריס.
בשנת תשכ"ד (1964) יצא לאור ספר השו"ת של הרב אברהם משה פינגרהוט, ששימש אב בית הדין באלג'יר, ובו שתיים מפסיקותיו של חכם דוד אשכנזי: אחת שלא לקבור מומר בקברי ישראל, כדי להרתיע פושעי ישראל;, והשנייה שלא למול חולה המופיליה (דממת), משום ספק פיקוח נפש.
בנו של חכם דוד אשכנזי הוא החכם המקובל יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), רבם של יהודי צרפת בישראל.
חכם דוד אשכנזי נפטר בפריז ביום ח' בחשוון תשמ"ג (1983).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהעוגב כאפס וכאין נגד דברים שהעולם עומד עליהם
מה ראינו, אנחנו החרדים על דבר כבוד שמו, לשתוק על העוגב הזה בקהילתנו, ומעשה שהיה כך היה. קרוב לארבעה שנים נמניתי פה לנשיא הרבנות, וכבר היו מתפללים משנים קדמוניות בבית הכנסת הגדול עם עוגב קטן, וחכמים שקדמוני רצו בתחילה למחות שלא ינגנו בעוגב, ואנשי הוועד לא קבלו מהם בשום אופן, וכל העם מגדול ועד קטן באים ומתפללים, ונעשה להם הדבר כעצם התפילה ממש, ואדרבא, רבו כמו רבו, שלא היו יודעים דרך בית הכנסת, אלא פעם אחת בשנה, ולא ישנה להם, ונמשך לבם, ובאו מדי שבת בשבתו, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, וכולם ששים ושמחים לעשות רצון קונם.
ודוד, הוא הקטן, אנוכי הצעיר קבלתי על שכמי משרת ענווים, לתקן כמה תיקונים בקהילתי זאת, יען אני מילדי מתא מחסיא, אורן של חכמים, ואמרתי לליבי יבטל הרע במיעוטו, ומה היא חומרת העוגב אצל תלמוד תורה כנגד כולם: שחיטה, גיטין, חליצות, גמילות חסדים, קופת עניים וכו'. ובשנה שעברה נמנו וגמרו, ואחרי רבים להטות, להחליף העוגב הקטן בגדול, רע בטוב, ולא היה בידי לעכב כי אז יהיה המישור לעקוב, ואפסיד כל תקנותיי להרס קרן הדת, התורה והמצווה, ולחינם אריב עם קהילתי, וכמה קלקלות יצאו מן הדבר. אני דנתי דין אמת לאמיתו שאף בדברי תורה, 'מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין', שבפרק 'המביא כדי יין', הסקנו שאפילו בדברי תורה, לא מוחים אנו בעניין שידענו בו כי לא יקבלו מאיתנו, ובדבר שכולם שוגגין. ... ושקלתי בפלס מאזנים, וראיתי שיוצא שכרו בהפסדו, והעוגב כאפס וכאין נגד דברים אחרים, שהעולם עומד עליהם.
מכתב ששלח לרב קוק, עמודים 9-10, מספר מערכת 997008653288805171
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד היתר לנגן ביום שבת על ידי גוי, שנצרך בקהילתו לתפילה
מצד איסור השמעת קול בשבת ויום טוב. ידוע הדבר ומפורסם העניין, שהוא דווקא על ידי גוי, ואמירה לגוי היא שבות דרבנן, וכבר מלאכי א-להים עולים ויורדים בה, זה אמר בכה וזה אמר בכה, ובדבר מצווה מתירים אנו, כמו הדלקה וכבוי נר בשבת בבית הכנסת, שיש לנו על מי לסמוך, שתפילה נקראת דבר מצווה. אך יש לנו לדעת אם העוגב נצרך כל כך לתפילה. אנחנו אומרים בפה מלא, והניסיון הורה לנו בקהילתנו, ואין אנחנו ערבים לקהילות אחרות, שהוא מושך לבב אחינו להתפלל, ומתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ובפרט שכבר הורגלו לבוא בשביל נגינת העוגב, אם כן יכולים אנחנו לסמוך להתיר אמירה לגוי מבעוד יום בשבות דרבנן. ... ויש לי פסק מאת הגאון המפורסם, נר המערב, כבוד מורנו הרב רבי רפאל אנקאווה, ה' ישמרהו ויחייהו, המתיר לנגן ביום שבת קודש וביום טוב על ידי גוי, וכדאי הוא לסמוך על הוראתו נגד אלף המחמירים, ופסקו אפילו באלף לא בטל.
מכתב ששלח לרב קוק, עמוד 10-11, מספר מערכת 997008653288805171
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שאין בנגינת עוגב משום 'ובחוקותיהם לא תלכו'
ועוד באת לאסור את העוגב משום 'ובחוקותיהם לא תלכו', והחלת את הכלל על כל מנהג שלהם, יהיה מה שיהיה בלי שום חלוק, ואתה מביא ראיה מהרמב"ם, באמור כך הוא קבלו דעתי, והפוך הוא שאין ראיה מזה על העוגב, יען הרואה יראה והלומד ידע בדעת נכונה, שמורנו הרב רבי יוסף קולון פוסק שאין לאסור משום חוק אלא באחד משני חלקים, האחד הדבר אשר אין טעמו נגלה והיא קבלה ביד אבותיהם, ועניין השני דברי שחץ וגאווה כמו לבוש ארגמן. וכך היא דעת מרן בבית יוסף, וגם כן דעת הרמ"א. ובעוגב אין אחד משני טעמים. ובעל הגהות מימוניות אומר בפירוש משם הרא"ם שאין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים, שהייתה קבלה בידם שהוא מחוקת עובדי כוכבים ומזלות.
מכתב ששלח לרב קוק, עמוד 11, מספר מערכת 997008653288805171
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבזה הזמן אין להחרים איש אפילו על גופי תורה
מי הוא זה ואיזהו, שיש מוח בראשו המרהיב עוז בנפשו, בזה הזמן, להחרים ולנדות קהילה אחת או אפילו איש אחד, אף על גופי תורה?! הלא ידעת מה שכתב בעל הדרישה, ומהר"ם כתב: 'שבזמן הזה שהנידויים מקולקלים, אין מנדים כל מי שראוי לנדות אף בעבירות גדולות וחמורות, ודעת מורי ורבי, אפילו בשורת הדין, לא החמירו חכמים פן ימנעו מלעשות תשובה, כל שכן שבדורנו'. ... והרמ"א, זיכרונו לברכה, פסק: 'ולכן נהגו להקל מלחמות בעוברי עבירה' ... ודברים של טעם וחכמה יתירה הם, הן מצדיהם הן מצדינו, שאנחנו רועים את הצאן, ותמיד תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת בחוזקה.
מכתב ששלח לרב קוק, עמודים 7-8, מספר מערכת 997008653288805171
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא למול חולה דממת, והרי הוא ישראל כשר
הנה, כל הרופאים המומחים עונים פה אחד, שאף על פי שנבלע הדם בכל איברי הילוד, הנולד יישאר עם מחלתו, וגם בהיותו לאיש והוא למראה אדם כשאר אנשים, בעל אישה והוליד בנים, יישאר גם כן במחלתו זאת, ואם כן הדבר בנדון שלנו: אם האיש הזה מביא תעודה מרופאים מובהקים, הנאמנים לבית דין, שהוא אימופיל, אין לנו להביא ראיה ממה שהדין פסק: בקטן שאחר שנבלע הדם, ובגדול שיתחזק גופו, נקרא ראוי למילה, אלא אומרים אנו להפך, ואם אינו מל הרי הוא ישראל כשר, שזהו חולי אחר, ולא נעלם מכבוד תורתם, שלכל הדעות סכנת נפשות דוחה את הכל, ושאי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם, ובספק נפשות הולכים להקל.
'שו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט', דף רפז, ירושלים, תשכ"ד (1964)