מקצת שבחו

מה שאמר התנא: 'ותלמוד תורה כנגד כולם' - לא לומר שהיה בכלל המצוות, שאוכל פירותיהם - שזה פשוט, אלא אותו 'ותלמוד תורה' הוא למצוות שאמר: 'כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו', ועל זה אמר: 'ותלמוד תורה כנגד כולם' - כלומר שאם לא ילמד תורה, לא יעשה אחת מהנה כתקנה, על דרך אומרם זיכרונם לברכה: 'שנה אבדימי בנו של רבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיונים, וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחיים, ומביאו לחיי העולם הבא.

כמה גדולה היא עסק התורה, וכמה מעלה ישיג האדם בעיסוקו בה. ולא זו בלבד, אלא אפילו שאינו יודע כל כך מה שלומד, שכרו גדול, כמו שאמרו בשבת פרק ו': אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: 'שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא אוהבם, שנאמר: 'ודגלו עלי אהבה'. אמר רבא: והוא שידע צורת השמועה, והוא שאין להם רב בעיר ללמוד ממנו'. עד כאן. ופירש רש"י, זיכרונו לברכה: 'המדגילים' - מאספים זה את זה, ואומרים בוא ונבין בין שנינו. ובתוספות הרא"ש, פורש בשם רבנו תם, שהוא מלשון: 'לא ימעל פיו' - שמתרגמים 'לא ידגול פומיה'. ורצה לומר: שני תלמידי חכמים המכחישים זה לזה, אף על פי שאינם יודעים עיקר הדבר, הקדוש ברוך הוא אוהבם. ולפירוש רש"י קשה, שדבר פשוט הוא, ולא צריך לומר שהקדוש ברוך הוא אוהבם. עד כאן.
ולכאורה קשה, שהיינו הטעם של רש"י, זיכרונו לברכה, גם כן, שאף על פי שאינם יודעים עיקר הדבר, הקדוש ברוך הוא אוהבם, ולא עניין פשוט הוא. אפשר שהקושיא היא שנוח הדבר כשמכחישים זה את זה, בזה אומרים שאחר שאינם יודעים עיקר הדבר, מה להם להכחיש זה לזה?! - והרי הם כדברים בטלים. ולזה השמיענו רבי שמעון בן לקיש, שאף שאינם יודעים עיקר הדבר, ומכחישים זה את זה, הקדוש ברוך הוא אוהבן, שזאת ההכחשה היא לחדד שיכלם. אבל אם אינם מכחישים זה לזה, אלא שנאספים ללמוד אולי יבינו בהיות שניהם יחד, שאין להם רב בעיר, פשוט שאוהבם, שמה להם לעשות.
ולהליץ בעד רש"י, אפשר שסבר שהרי אומרים שאין הקדוש ברוך הוא אוהבם, בשביל שלומדים דבר, שאין יודעים עיקרו, ומניחים דבר שיודעים עיקרו, או שיחזרו בעיירות לבקש רב ללמוד ממנו.

למה הוצרך הנביא לכפול שלושה מאמרים של שמחה: 'ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו', ועוד אחר שיש כל כך שמחה במילות שונות לזה, הוצרך לומר: 'ונסו יגון ואנחה'. ...
והנה כנגד ארבע כתות אלו אמר הנביא: 'ופדויי ה' ישובון'. כנגד תלמידי חכמים אמר: 'ובאו ציון ברינה'. כנגד בעלי מקרא אמר: 'ושמחת עולם על ראשם' - דהיינו מקרא שקדם לכל. כנגד בעלי משנה אמר: 'ששון ושמחה ישיגו'. כנגד עמי הארץ אמר: 'ונסו יגון ואנחה' - אפילו שהם דואגים, לומר שלא עסקו בתורה, אותה אנחה ואותו יגון ינוס, ואדרבה ישמחו.
ומורי ורבי אדוני אבי, ישמרו ה' ויחייהו, פירש: 'ופדויי ה' ישובון' - שלא יהיו כפדיית מצריים, שהיוצאים ממצרים לא זכו ללכת לארץ ישראל, אלא הם עצמם: 'ישובון ובאו ציון ברינה'.

'אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר, יותר מכל הקורבנות, שנאמר: 'עושה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח' - ואם כן, שהצדקה גדולה מכל הקורבנות, היה לו לא-ל יתברך, לצוות לחוטא, שייתן צדקה - שעדיף, ולא שיביא קורבן, כיוון שהצדקה עדיפה מכל הקורבנות. ועוד יש להקשות בכוונת המאמר, שמה ראייה היא מפסוק: 'עשות צדקה ומשפט'? - ואני אעלה על דעתי 'צדקה ומשפט' שניהם ביחד 'נבחר לה' מזבח', אבל צדקה בפני עצמה לא תהיה גדולה מכל הקורבנות. ...
כיוון שהוא עושה בסתר, הוא גומל חסד עם זה העני, שאין בני אדם מכירים בו שהוא עני. והביא ראייה, שנאמר: 'עשות צדקה ומשפט' - כלומר מי ששופט עצמו בשעת נתינת הצדקה, ליתנה לאיש צנוע בסתר, 'נבחר לה' מזבח'. ולזה לא ציווה הקדוש ברוך הוא במקום קורבן - צדקה, שאם יתנו צדקה בפרסום, אין זאת הצדקה גדולה מכל הקורבנות. אבל הנותן צדקה בפרסום - גמילות חסדים גדולה ממנה.

'כל העוסק בתורה לשמה' - כיוון שקורא בתורה לשמה, דהיינו מאהבת הבורא יתברך שמו, לא משום קבול שכר, ולא משום שיקראוהו רבי, ולא משום שיעשרוהו האנשים, 'נקרא רע אהוב'. ואיך נקרא רע אהוב? - שכיוון שקורא לשמה: 'אוהב את המקום' וגם 'את הבריות', שלא להטריחם בשום דבר, בשביל היותו קורא בתורה, ובזה הכל שמחים בו. וזהו: 'משמח את המקום משמח את הבריות'.

'נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ' - ויש להבין מה עניין הזכרת שבח הבעל, כשהוא דן בשבח אשת חיל. אומנם במה שאמרנו יבוא היטב, שאף זה הוא שבח לאשת חיל שממתינה לבעלה עד שבא מבית המדרש. או יאמר שאמרו זיכרונם לברכה: אין מזווגים לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו, וכתב שם רש"י, זיכרונו לברכה, דהיינו בזיווג ראשון, כמו שכתבתי בפרשת 'חיי שרה'.
וזהו שמשבח לאשת חיל, שאם תרצה לידע גדולת זאת האישה וצדקתה, צא ולמד מבעלה, שנודע בשערים בשבתו עם זקני ארץ, ואם כן ודאי גם כן היא צדקת.