חכם מארי ראובן נדאף


מקצת שבחו

חכם מארי ראובן נדאף. נולד לאביו מארי יהודה נדאף ולאימו לולוה, כנראה בשנת תרנ"ו (1896) בצנעא, בתימן.
אביו, חכם מארי יהודה בן אהרון נדאף, חסך מלחמו כדי לשלוח את בנו ללמוד תורה. מצד אימו הוא נכדו של החכם מארי יוסף בן יוסף קירואני. כשגדל למד בישיבת החכם מארי יחיא קאפח ובישיבת החכם מארי יחיא אל-אביץ'.
חכם מארי ראובן נדאף נשא לאשה את מרת שושנה לוי, בת שליח הציבור, החכם מארי יחיא מדינה.
בשנת תרפ"ד (1924) חכם מארי ראובן נדאף זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר תל-אביב. הוא שימש רב וחזן בית הכנסת של תלמידי החכם מארי יחיא קאפח בתל-אביב.
בשנת תש"ג (1943) עבר לשכונת מולדת, שהוקמה ע"י עולי תימן, ושימש רב השכונה.
בשנת תש"ח (1948), במאורעות הדמים, בדרך להקמת מדינת ישראל, נספו בתו מרים, ונכדתו.
בשנת תש"י (1950) מונה לחבר לשכת הרבנות, שעל יד המועצה הדתית חולון, ובשנת תשי"ב (1952) החל לשמש רב קהילת עולי תימן בחולון. תקופה קצרה שימש גם רב הספרדי של העיר, אך שר הדתות, החכם  יעקב משה טולדאנו, העדיף שיתמקד בשירות קהילת עולי תימן, דבר שעורר מחאה בקרב תלמידיו, ושומעי לקחו.
חכם מארי ראובן נדאף היה מזוהה עם תנועת המזרחי, והיה חתום על אגרת להורים לרשום את ילדיהם לבתי הספר של התנועה. הוא נודע בדרשותיו והרצאותיו בבתי כנסת ובאירועים, ובשידוריו ב'קול ישראל'.
בשנת תשי"ט (1959) השתתף בכנס רבנים ועסקנים יוצאי תימן בה הוחלט על הקמת מועצת רבנים רוחנית ליהודי תימן. חכם ראובן נדאף נבחר לאחד משבעת חכמי הנהלת מועצה זו, שנקראה 'איגוד רבני יהודי תימן בישראל'. כן, היה חבר ב'אגודה להצלת גנזי תימן', שפעלה להוציא לאור את ספרי הקדמונים שכתבו חכמי תימן.
חכם מארי ראובן נדאף נפטר ביום כ"ה באלול תשל"ו (1976).
בשנת תשכ"ח (1978) יצא לאור בחולון, לאחר פטירתו, ספרו 'דודאי ראובן'.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שיתעסק בדבר אגדה, המושכת לב האדם לאהבת הזולת
'אל תרגזו בדרך' - חכמינו אמרו: אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה. כי לפי שהם נתעסקו בדבר הלכה, שבו אותו ודנו אותו להריגה, וקבעו להלכה שהוא מלשין, וגרם הדבר שירדו להשתעבד במצרים. לכן ביקש, שלא יתעסקו בדבר הלכה. אלא יתעסקו בדבר אגדה, המושכת לב האדם למידות טובות ואהבת הזולת. והוא רצון ה' בתורתו, וזהו כלל גדול שאמר רבי עקיבא: 'ואהבת לרעך כמוך'. וחכמינו אמרו: רבי אבהו ורבי חייא בר אבא נקלעו לאותו מקום, רבי חייא דרש בשמועות, ורבי אבהו דרש באגדה. עזבו כל העולם את רבי חייא ובאו אל רבי אבהו. חלשה דעתו. אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ומרגליות ואחד מוכר מיני סדקית. על מי קופצים? - לא על זה, שמוכר מיני סדקית?! כי הם בזול. לכן, רוצים אנו לראות להיכן הרבים רצים, ונספק לדורנו דברים אשר הם לרוחו, לקרב אותו לדרכי השם, ומעצמו יידע אחר כך לרוץ לדבר הלכה.
דודאי ראובן, א, עמו' 10-11, הוצאת המחבר. חולון, תשכ"ח (1968)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהטלית היא סמל המידות, ובפרט מידת הענווה
'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש' - אמרו במדרש: 'לחם לאכול' - זו תורה, 'ובגד ללבוש' - זו טלית. ...
הטלית היא סמל המידות, והלחם הוא סמל התורה, ושניהם קשורים זה בזה. שאם יש לאדם מידה אחת מן השתים האלו, עדיין לא זכה לכלום. וכמו שהטלית של האדם, משתדל לעשותה מלוא מידתו, כי היא לכבודו, כמאמר רבי יוחנן: 'כסותי - מכבדותי', כן הן המידות הטובות, ובפרט מידת הענווה, שהיא הטלית המכסה והמכבדת, והמרוחקת מן האנוכיות. וזוהי בקשתו של יעקב אבינו: 'לחם לאכול' - ולא לחם ממש, אלא תורה, עם דרך ארץ, עם כבוד עצמי. שאם יחסר אחד מהם, הרי זה רבב על הבגד.
דודאי ראובן, א, עמ' עה, הוצאת המחבר. חולון, תשכ"ח (1968)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד להחזיק בוו החיבור, המחבר אותנו אל העבר של אבותינו
מלת 'היה' - מורה על העבר, והאות וו' - מורה תמיד על החיבור, וקוראים לו 'וו' החיבור', ומהפך מהעבר לעתיד ומהעתיד לעבר. והנה עם ישראל, עברם היכה שורשים עמוקים בלבותם, מעמד הר סיני, גילוי השכינה ועננו במדבר עליהם, מתן תורה המן, הבאר, נסי ה' במלחמותיהם, ועוד ועוד. כל אלו קשורים בחיי העם כולו בעבר, והטביעו חותמם עליהם לכל הדורות ולכל התקופות. ...
אמנם, אם יעמוד דור אשר ירצה להתכחש לעברנו, וירצה לנתק את עצמו מהעבר המזהיר שלו, ויאמר: אין לנו חלק בעבר, ואנו כבר מתקדמים, ויפסיק את השלשלת הגדולה, ויבדיל בין אבות לבנים, ויאמר שכבר השלים את חוקו שהיה בחוץ לארץ, ועכשיו הוא בתקופת הקידמה, ורוצה להתבולל בין העמים ולהיות 'ככל הגויים בית ישראל', לא נאבה להם, ולא נלך בהוראותיהם אלה, אלא נחזיק בוו' החיבור, המחבר אותנו אל העבר המזהיר של אבותינו, והיא התורה ומצוותיה, חוקיה ומשפטיה.
דודאי ראובן, א, עמ' עז, הוצאת המחבר. חולון, תשכ"ח (1968)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאין לקבל ממי מפזר כל ממונו כי הוא חסרון וקלות דעת
מי שהוא תורם כל ממונו - אל תקבלו ממנו, כי פיזור כל ממונו, אין בזה שלימות, והוא פועל יוצא חסרון וקלות דעת, כי אין מי שיחייב אותו לתרום כל אשר לו, ולמחר יצטרך לאחרים. ולכן אמרה תורה: 'אשר ידבנו לבו' - דווקא, ולא מי שאין לו לב. כי העושה זאת הוא 'חסר לב' יקרא. וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש', והיא הנדבה הממוצעת שבחר בה ה', ולא בחר בפיזור ממונו.
דודאי ראובן, ב, עמ' עו, הוצאת המחבר. חולון, תשכ"ח (1968)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שגם חברי צריך לחיות, וזוהי ברכה לאנושות כולה
למה פתחה התורה בבי"ת, ולא פתחה באל"ף? ובאה התשובה: פתח בבי"ת שהוא לשון 'ברכה', וזה סימן טוב וברכה לעולם. ולא פתחה באל"ף, כדי שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לטעון, היאך העולם יכול לעמוד והוא נברא בלשון 'ארור', ומלא כל רע, ויתייאשו מלעשות מעשים טובים. ... שהאל"ף היא מדת האנוכיות, כלומר, אל יאמר האדם אני צריך לדאוג רק לעצמי ולא לחיי חברי. לפי שזו שיטה ארורה, וקללה היא לאנושות כולה. והעולם לא יוכל להתקיים לפי שיטה זו, כי אם בשיטה הדדית. אבל השיטה השנייה הדואגת ואומרת: גם חברי צריך לחיות, זוהי ברכה לאנושות כולה, ובה העולם יתקיים.
דודאי ראובן, א, עמ' יח, הוצאת המחבר. חולון, תשכ"ח (1968)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד נס החשמונאים לדורות, שמה שמקודש לאב, מקודש לבן
ועלינו לדעת במה זכו החשמונאים לניצחון כזה. וזה כבר רמזוהו חכמינו, במה שתיקנו לנו בברכת ההודאה ואמרו: 'על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות, שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, חשמונאי ובניו, כשעמדה עליהם מלכות יוון הרשעה'.
בברכה זו ובהודאה זו רמזו לנו כי ניצחונם בא, והוא, שהאבות והבנים הלכו שלובי זרוע, באמונה אחת, בדעה אחת ובמסירות אחת. והיה דגל האב, הוא דגל הבן. ובזה באה התשועה ובא הנס, ומה שמקודש לאב היה מקודש לבן. לא מה שהיה מקודש בעיני האב, זלזל בו הבן ותיעבו, לפיכך היה נס החשמונאים מקודש לדורות, כי הוא מורה לנו איך להתנהג האב עם הבן, האח עם אחיו, הקרוב והרחוק, צריכים להיות יד ביד. אמונה ודעת, אהבה ואחווה, שלום ורעות. ובזה תבוא התשועה והניצחון.
דודאי ראובן, א, עמ' קלח, הוצאת המחבר. חולון, תשכ"ח (1968)