מקצת שבחו
חכם יעקב הכהן (השני) נולד לאימו מרת עזיזה, ולאביו חכם יצחק הכהן בג'רבה.
גדל בתורה וביראה במשפחת תלמידי חכמים. הוא נינו של חכם שאול הכהן, מחבר הספר 'לחם הביכורים'. אחיהם של חכם מרדכי כמוס אמייס הכהן, הרב הראשי לתוניסיה ושל חכם יוסף הכהן, רב העיר ספקס.
חכם יעקב הכהן נשא לאשה את מרת ג'זילה בת מסעוד הכהן.
חכם יעקב הכהן שקד על התורה בכל עת מצוא, ביום ובלילה. לפרנסתו עסק, כאביו, במלאכת הצורפות, ונהנה מיגיע כפיו. בביתו הקים ישיבה, והיו בה ספרים רבים. מידי שבת וחג העביר בקביעות שיעור מאחר חצות הלילה ועד הבוקר, וזיכה את הרבים בדרשות ובתוכחות, ובלימוד הזוהר הקדוש והמדרשים. את חידושיו נהג לרשום, וכשהזקין העביר חלק מכתביו לחכם מקיקץ השלי, שערך והגיה את הכתבים.
בשנת תרצ"ה (1934) נפטרה אשתו, וכעבור תשעה חודשים, שכל את בנו כדיר.
חכם יעקב הכהן נפטר ביום ה' בשבט תשי"ט (1959).
חידושיו על התורה ומערכות על סדר האלף בית יצאו לאור, אחר פטירתו, בידי בניו, בספר 'בכור יעקב', בירושלים, בשנת תשל"ד (1974) בהגהת חכם אשר חדאד. חידושיו על הנ"ך ודרושים עמודים עדיין בכתב יד.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד מברכת הלבנה שדוד ויעקב שווים, ושניהם חיים וקיימים
דוד מלך ישראל חי וקיים, וכן יעקב אבינו, עליו השלום, אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: יעקב אבינו לא מת. ואפשר לומר שזהו מה שאנו אומרים בברכת הלבנה: 'ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קונך, ברוך בוראך', ראשי תיבות: 'יעקב' - לרמוז כי דוד ויעקב שניהם שווים, ושניהם חיים וקיימים. וכמו שאנו אומרים: דוד מלך ישראל חי וקיים, ויעקב אבינו לא מת. ובשניהם כתוב: 'אנכי'. ביעקב כתוב: 'אנכי מת' ובדוד כתוב: 'אנכי הולך בדרך כל הארץ' ... ועוד דמיון ששניהם נקראים בשם 'קטן', שבדוד כתוב: 'ודוד הוא הקטן', וביעקב כתוב: 'יעקב בנה הקטן'. וכן ביעקב כתוב: 'ויקרבו ימי ישראל', ובדוד כתוב: 'ויקרבו ימי דוד'. ושניהם נמשלו ללבנה המאור הקטון, ולכן מזכירים דוד בברכת הלבנה.
בכור יעקב, עמ' שנו-שנז. דפוס י' ע' איתאח. ירושלים, תשל"ד (1974)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד הטעם לומר מזמור 'לדוד ה' אורי וישעי' אחר התפלה
'היוצא מבית כנסת אל יפסע פסיעה גסה, שלא יהיה נראה שישיבת בית כנסת קשה עליו, וכפורק עול מעל צווארו' - ואפשר לומר, שזהו טעם המנהג שאומרים אחר התפילה: 'מזמור לדוד ה' אורי וישעי', לפי שכתוב בו: 'אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי' - להראות כי חפצו ורצונו שישב בבית ה', כל ימי חייו, רק שהדבר מוכרח עליו לצאת לעסקיו הנצרכים לקיום הגוף, שאם אין קמח אין תורה. ומכאן תוכחת מגולה לאותם שאומרים המזמור הנזכר חציו בבית הכנסת וחציו חוץ לבית כנסת, שהוא מורה היפך ממה שמוציא בשפתיו, ואין פיו וליבו שווים, וה' הטוב יכפר בעדם. ועוד אפשר לומר טעם למנהג שאומרים מזמור הנזכר לעיל אחרי התפלה, לומר שאם התפלל לה' ולא נענה, יחזור ויתפלל. וכמו שכתוב במזמור הנזכר לעיל: 'קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה''.
בכור יעקב, עמ' שמד. דפוס י' ע' איתאח. ירושלים, תשל"ד (1974)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד בזרועה נטויה לתת צדקה
'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה' - על ידי שתהיה זרוע נטויה לתת צדקה, אז אגאל אתכם מן הגלות. כמו שכתוב: 'שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא' במהרה בימינו אמן.
בכור יעקב, עמ' קלז. דפוס י' ע' איתאח. ירושלים, תשל"ד (1974)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד כלחם ומים, אין נפשו של אדם קצה בתלמוד תורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד כלחם ומים, אין נפשו של אדם קצה בתלמוד תורה.
'אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' - והנה מצאנו שהתורה נמשלה ללחם, כמו שכתוב: 'לכו לחמו בלחמי', וכן נמשלה למים, כמו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים'. ואמרו זיכרונם לברכה שנמשלה, ללחם ולמים שאין נפשו של אדם קצה מהם לעולם, ואינם בשאר מאכל ומשקה, שכאשר יתמיד בהם האדם, יום אחר יום, הוא קץ בהם. והן בעוון שמי שאינו קובע עתים לתורה, יומם ולילה, ואינו עוסק כי אם במשא ומתן להרבות מאודו, בעוון זה לא יהיה לו לחם ומים, מידה כנגד מידה, שנפשו 'קצה בלחם הקלוקל' - דהיינו: תלמוד תורה, שכתוב בה 'הקול קול יעקב', היפך הנהוג שאין לקוץ במים ובלחם.
בכור יעקב, עמ' רנט. דפוס י' ע' איתאח. ירושלים, תשל"ד (1974)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהדל עומד על הדלת, כך קרוב בדופקו על שערי שמיים
נקרא בשם 'עני' ו'דל' - שהוא על שם שהקדוש ברוך הוא עונה אותו ושומע צעקתו. ועל דרך שנקראת המצה: 'לחם עוני' - לחם שעונים עליו. וכן שם 'דל' - לשון 'דלת' כמו 'על דל שפתי'. ורצה לומר שהוא כמו העומד על הדלת ודופק, כך העני קרוב אליו יתברך, לענותו בדופקו על שערי שמים בצעקתו. ומזה יירא ויפחד האדם לחון עניים, ולא יאטם אזנו מצעקתם, וכמו שכתוב: 'אוטם אזנו מצעקת דל, גם הוא יקרא ולא ייענה', לא עלינו. וזהו: 'אשרי משכיל אל דל' - כלומר שמתבונן ומשכיל בטעם קריאת שמו 'דל'.
בכור יעקב, עמ' שג. דפוס י' ע' איתאח. ירושלים, תשל"ד (1974)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד חמישה ימים מתפללים בהשכמה, וסימנם אברהם
זכורני, ראיתי לרבותינו זיכרונם לברכה, שבחמישה ימים מתפללים בהשכמה, ונתנו סימן: 'וישכם אברהם בבקר'. 'אברהם' נוטריקון - 'איכה, ב' ימים של חג השבועות, ראש השנה, הושענא רבה, מגילה, דהיינו יום פורים. ושכחתי איזהו מקומם. ואפשר לתת טעם לזה, כי ביום ט' באב: 'קומי רוני בלילה לראש אשמורות'. ב' ימים של שבועות: 'ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר'. ראש השנה: אזהרה שמענו, שלא לישון ביום ראש השנה, לכן יקום קודם עמוד השחר, שלא לבוא לידי שינה בראש השנה. והושענא רבה, שהוא יום מסירת פסקי הדין למבצעים, ויום חתימת החג שבו נידונים על המים, ובאים לעורר השחר, שהוא שעת רחמים ורצון. מגילה: שהיא יום פורים, להודיע גודל הנס, שאמרו להמן: 'יעשו עץ ... ובבוקר אמור אל המלך' - וכתב בספר 'מנות הלוי' זיכרונו לברכה, שהמן בא קודם עלות השחר לאמור למלך.
בכור יעקב, עמ' תכז-תכח. דפוס י' ע' איתאח. ירושלים, תשל"ד (1974)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שכל צדקה שייתן העשיר יש בה גמילות חסדים מזה לזה
לכאורה יש לדקדק בשם זה של 'גמילות חסדים' - שלשון 'גמילות' אינו נופל אלא במי שמחזיר ומשיב וגומל חסד עם מי שעשה עמו טובה וחסד, ואיך השתמשו בשם 'גמילות חסדים' גם על נתינת צדקה לעני, שמעולם לא עשה עמו שום טובה וחסד. ונראה לפרש על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז'. והקשו שהיה לומר: 'אשר עשה עמי' - ותירצו, שהחסד שעושה העני עם העשיר, גדול יותר מהחסד, שעושה העשיר עם העני. ומעתה בא על נכון לשון 'גמילות חסדים' - שכל צדקה שייתן העשיר לעני יש בה גמילות חסד מזה לזה ומזה לזה.
בכור יעקב, עמו' שנה. דפוס י' ע' איתאח. ירושלים, תשל"ד (1974)
1959-0