מקצת שבחו
חכם יוסף משה עדס נולד לאימו חיה אסתר ולאביו חכם יעקב חי עדס בשנת תרפ"ד (1923) בירושלים.
גדל בתורה וביראה על ברכי סבו, אבי אימו, חכם עזרא הררי רפול, מחבר הספר 'הכין עזרא'; ועל ברכי אביו, חכם יעקב חי עדס, ראש אבות בתי הדין בירושלים. למד בישיבת 'פורת יוסף', והיה תלמידם של ראשי הישיבה: חכם יהודה צדקה, דודו, חכם משה עדס ,וחכם עזרא עטייה. בשנת תש"ה (1945) הוסמך כשוחט. בשנת תש"ז (1947) הוסמך כמורה הוראה, ובשנת תש"ח (1948) הוסמך לדיינות.
בשנת תשי"א (1951) נשא לאשה את מרת רחל בת חכם אהרן אבוטבול, ונכדתו של חכם יום טוב ידיד הלוי.
בשנת תשי"ב (1952) החל ללמד בישיבת 'פורת יוסף', והיה מכתת רגליו לאסוף צדקה לחלקה בין תלמידי חכמים. בשנת תשכ"ז (1967), זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, החל ללמד בקביעות שיעור 'אעירה שחר', סמוך לכותל המערבי. אחר תפילת וותיקין היה ממשיך ללמוד בישיבה. בערב היה מלמד בעלי בתים בבית הכנסת 'שאול צדקה' בשכונת 'בית ישראל'. בערבי שבת, היה מלמד בביתו משניות, וביום השבת היה מלמד בבתי הכנסת 'סילווירה', ו'מטלון'. בשנת תשל"ב (1972) ייסד את ישיבת 'יום השישי' ותמך כלכלית בלומדים בה. היה מראשי ישיבת המקובלים 'אמת ושלום', ערך פדיון נפש, ועסק ובמצוות טהרת הנפטרים וקבורתם.
חכם יוסף משה עדס נפטר בחול המועד סוכות, ביום י"ט בתשרי תשנ"ג (1992).
בשנת תשע"ז (2017) יצא לאור ספרו 'אמרי יוסף' - ג' כרכים. בניו הקימו לזכרו את ישיבת 'מעלות יוסף'.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאם עוסק בה ביום, זוכה נשמתו להבינה בשעה שישן
'יום ליום יביע אומר' - בשעה שאדם ישן על מיטתו, עולה נשמתו לשוט בארץ החיים. ורבינו האר"י גילה, כי באותה שעה, ששוהה נשמתו בעולם העליון, מלמדים לו תורה. ברם, הכל תלוי במעשיו במשך היום, עיין שם. הא למדת, כי אם יעסוק אדם בתורה במשך היום, כאשר ישכב בלילה על מיטתו, ותעלה נשמתו לעולם העליון, הוא זוכה לישא ולתת בדברי תורה בבית מדרש של מעלה. אך אם בילה יומו בהבל, ולא עסק בתורה במשך היום, כאשר תעלה נשמתו בלילה לעולם העליון, הוא יושב דומם כי אין לו שיג ושיח עם התורה, הנלמדת בבית מדרש של מעלה. ולזה רמז הכתוב שלפנינו: 'יום ליום יביע אומר' - אם יום יום האדם עוסק בתורה, אז 'לילה ללילה יחוה דעת' - מידי לילה כאשר עולה נשמתו לעולם העליון, הרי הוא זוכה לחוות דעתו בדברי התורה, הנלמדים שם. אולם אם 'אין אמר ואין דברים' - אם במשך היום אינו עוסק בתורה, אזי 'בלי נשמע קולם' - אינו זוכה להבין התורה, הנלמדת בבית מדרש של מעלה.
אמרי יוסף, ב: נ"ך מועדים וסיומים, עמ' פד, 'מעלות יוסף'. ירושלים, תשע"ז (2017).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד 'אשרי שומרי משפט' - שלא די בצדקה שעושה בכל עת
'אשרי שומרי משפט, עושה צדקה בכל עת' - וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת?! - דרשו רבותינו שביבנה, ויש אומרים רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים'. - אף על פי שכינה הכתוב את פרנסת בניו ובנותיו הקטנים כצדקה, בל יעלה האדם על לבו מחשבת פסול, כי בזאת יצא ידי חובתו במצוות צדקה, ולא יפזר מממונו לעניים. חלילה לו מלעשות כן, כי מלבד צדקה זו, שעושה עם בניו ובנותיו הקטנים, הוא מחויב גם לקיים מצוות צדקה עם עניי ישראל, בתיתו להם מזון וכסף לחיותם, שאם לא כן, מניין יתפרנסו עניים?! וירמוז זאת באומרו: 'אשרי שומרי משפט' - הוא משפט הצדקה עם העניים, ומלבד זאת 'עושה צדקה בכל עת' - שמפרנס בניו ובנותיו. דורשי רשומות רמזו זאת בכתוב: 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש'. - וירמוז, 'אל יבוא' - כל אדם 'אל הקודש' - העולם הבא, כאשר בידו רק 'בכל עת' - רק אותה מצוות צדקה, שעליה נאמר: 'עושה צדקה בכל עת' - דהיינו שזן בניו ובנותיו הקטנים.
אמרי יוסף, ב: נ"ך מועדים וסיומים, עמ' קכו-קכז, 'מעלות יוסף'. ירושלים, תשע"ז (2017)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד 'למחר יהיה האות' - שתצטרף האות ו', שהיא גאולה שלימה
'ושמתי פדת בין עמי ובין עמך, למחר יהיה האות הזה' - כתוב 'פדת' חסר ו', מפני שגאולה זו אינה גאולה שלימה, שעדיין עתידים ישראל לגלות לבין האומות, ולא תבוא ה'פדות' - כלומר הגאולה השלימה, אלא בביאת משיח צדקינו. 'למחר' - לעתיד לבוא, שלעתיד לבוא, 'יהיה האות הזה' - תצטרף האות ו' ל'פדות' שהיא הגאולה השלימה במהרה בימינו.
אמרי יוסף, א: תורה, עמ' קפא-קפב, מעלות יוסף'. ירושלים, תשע"ז (2017)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שכל זמן שישראל בפירוד לא יכל משה להתעלות למדרגתו
'ומשה עלה אל הא-לוהים, ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור' - משמעות הכתוב, שמשה עלה אל הא-לוהים עוד קודם שנקרא, שרק אחר שעלה נאמר: 'ויקרא אליו ה' מן ההר'. וקשה, מה ראה משה על ככה לעלות, עוד קודם שנקרא? - ואפשר, שלשון 'עלה' הוא מלשון 'התעלות', וכוונת הכתוב, שכל זמן שהיו ישראל בפירוד, בתרעומת ומחלוקת ביניהם, לא יכל משה להתעלות ולהכין את עצמו למדרגה גבוהה זו של קבלת התורה, שכן בתור מנהיג ושופט היה טרוד בישוב המחלוקת שבעם ישראל, אולם כאשר שבו בני ישראל והתאחדו 'כאיש אחד בלב אחד', ושוב לא היה משה טרוד ביישוב המחלוקת שבעם, מיד, 'ומשה עלה אל הא-לוהים' - כלומר התעלה והתקדש ממדרגה למדרגה להכין עצמו 'אל הא-לוהים'.
אמרי יוסף, ב: נ"ך מועדים וסיומים, עמ' שנב-שנד, 'מעלות יוסף'. ירושלים, תשע"ז (2017)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד 'איש לרעהו' - חיוב האיש החשוב להקדים לשלוח לרעהו
אילו יאמר כל אדם לנפשו, איש חשוב אני, ואין זה מכבודי להקדים ולשלוח מנות לפחות ממני, אלא אמתין עד שישלח לי הוא ואשיב לו. או אז, לא זו בלבד שלא תרבה אהבה ואחווה, אלא להיפך, חס ושלום. לפיכך הקפיד הכתוב לאמור 'ומשלוח מנות איש לרעהו' - כל מקום שנאמר 'איש' הוא לשון חשיבות, לאמור, דווקא מי שמחשיב עצמו לאיש חשוב ונכבד, עליו להקדים ולשלוח לרעהו הפחות ממנו לפי דעתו, ואז ישוב רעהו וישלח לו. ועל ידי כן תרבה האהבה והאחווה בין בני ישראל.
אמרי יוסף, ב: נ"ך מועדים וסיומים, עמ' שכא-שכב, 'מעלות יוסף'. ירושלים, תשע"ז (2017)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לומר הדרן עלך, בלי נדר, שיופיה יישאר עלינו
בנוסח ה'סיום' אני רגיל לומר: 'הדרן עלך, בלי נדר' - שכן נמצא: 'האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לא-לוהי ישראל'. ואם כן האומר: 'הדרן עלך' - הרי זה נדר שיחזור על מסכת זו, ואין ראוי להוציא בלשון נדר, כי אפשר שלא יסתייע הדבר לשוב ולשנן מסכת זו, לכן יאמר 'הדרן עלך, בלי נדר'. אבל בדרך דרש, יש לפרש 'הדרן עלך' - לא מלשון חזרה בארמית, אלא מלשון 'הדר'. כלומר, מתפללים אנו שיופיה של המסכת, שאנו מסיימים יישאר עלינו. ויהי רצון שרושם המסכת אותה סיימנו, יישאר עלינו לעולם.
אמרי יוסף, ב: נ"ך מועדים וסיומים, עמו' שמא, 'מעלות יוסף'. ירושלים, תשע"ז (2017)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שימלא משאלות ליבנו רק באשר טובה הן לו
'שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה' - כלום יש אדם שואל לעצמו רעה, עד שהוא מתפלל שימלא ה' משאלות לבו לטובה?! - אלא שיש אשר סבור האדם על עניין מסוים שהוא טובה, אך באמת רעה היא לו, לפיכך התפלל רב שלא כל משאלות לבו יתקיימו, אלא רק משאלות, אשר באמת טובה היא לו.
אמרי יוסף, ב: נ"ך מועדים וסיומים, עמו' קנב, 'מעלות יוסף'. ירושלים, תשע"ז (2017)