מקצת שבחו

'לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה ה' א-לוהיך מורישם מפניך, ולמען נקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב' -
שאלני חבר אחד: והלא גם בלא 'רשעת הגויים', צריך הדבר להתקיים - בעבור 'השבועה', ואם כן מה זה תלוי ב'רשעת הגויים'?
והשיבותי לו: שאם לא רשעת הגויים, לא היו מגורשים האומות ממנה, אלא היו יושבים ישראל והאומות יחדיו. לכן בעבור 'רשעת הגויים' נתגרשו האומות לגמרי, ובעבור השבועה ישבו בה ישראל.
ועוד, בתחילת השבועה כשאמר הקב"ה לאברהם לתת לו את ארץ כנען היו הם רשעים, ולכן אמר לו הקב"ה לתת לו את ארץ כנען, אבל אם היו צדיקים, לא היה נותן לו ארץ כנען אלא ארץ אחרת, או ישבו יחדיו, ואם כן הווי בעבור 'רשעת הגויים'.

'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - למה הוצרך לומר 'אני ה'? - אלא שלא תאמר שהפירוש 'ואהבת לרעך כמוך' הוא 'מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה', אבל איני חייב לכבדו יותר ממני, שאני איני מקפיד לכבודי, על זה אמר 'אני ה' - כלומר שחברך הוא בדמותי בצלם א-להים, ולכן חייב לכבדו יותר,

'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' - צדיק אחד עשה בית מלון לאורחים או בית ביקור חולים או בית הכנסת, ולאחר זמן רב הוסיף אחריו צדיק אחר על אותו בית מלון ... והגדילהּ, והצמיחהּ, והוסיף נופך עליה, הנה גם מפרי של מצווה של זו השני, אוכל הצדיק הראשון ממנה.
מכיוון שהצדיק השני לא היה עושה אותו דבר, אם לא קדם לו הצדיק הראשון כבר, ומצווה של הראשון היא כדבר המעמיד, שאפילו באלף לא בטל, שהיא הגורמת למצווה שאחריה, שאם לא הייתה נטועה מצווה הראשונה בעולם, לא הייתה צומחת השנייה. ...
'מעלליהם' - לשון עוללים ויונקים, רוצה לומר: לא נצרך לומר - שפרי של מעשיהם יאכלו - שמצווה עושה פירות, אלא גם פרי מעלליהם, שהם פרי תולדות מעשיהם, שנולדה מצווה שניה מהראשונה, ולא עשה השנית בידיים, גם פרי הנולדות יאכלו, יען שמצווה ראשונה היא היתה יסוד מוסד לבניין.

לימוד התורה אינו דומה לשאר המצוות שיש בהן זמן קבוע או מקום קבוע או תלויים בדבר מה, אלא שהעיסוק בתורה אינו תלוי בדבר או בזמן או במקום, ואפילו שאינו יודע כל כך ללמוד תורה, עם כל זה הוא מחויב ללומדה כפי השגת שכלו וכפי ידיעתו, שאם יודע מקרא יעסוק במקרא, אם יודע גמרא יעסוק בגמרא, אם יודע במשנה יעסוק במשנה. ואם עם הארץ הוא ואינו יודע כלום, חייב ללמוד או לפחות חייב לשמוע מפי תלמיד חכם ושומע הרי הוא כקורא.

'ציון מדבר הָיָתָה ירושלים שממה' - אפילו שהייתה ציון חרבה ושממה ומדבר מבלי ישוב, עם כל זה 'ירושלים שממה': שממה בגימטריה שכינה, שהשכינה שם מצויה בירושלים בכותל המערבי.

'שוטטו בחוצות ירושלים ... ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט, מבקש אמונה ואסלח לה' - והלא ירמיה עצמו היה שם, והיה צריך שישראל יינצלו בזכותו, כי די בצדיק אחד ... ואם כן למה לא בטלה הגזרה בזכותו? ...
'אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט' - איש שר ומושל ועושה משפט ומבקש אמונה בין אדם לחברו.
... כי כשיהיה חמס וגזל ועושק וכיוצא מעבירות שבין אדם לחברו בתוך העיר, לא יועיל לזה זכות צדיק אחד, אף שהוא גדול כל כך, יען שלא יהיה ישוב העולם. ... אבל אם ימצא איש שהוא שופט צדק ועושה משפט בין אדם לחברו, אז יתיישב העולם על ידו, ועל זה נאמר 'מלך במשפט יעמיד ארץ'. מה שאין כן, אם יש צדיק גדול, אבל אין דבריו נשמעים, אז לא תועיל זכותו להם.