מקצת שבחו

שכיב מרע, שציווה שהוא נותן לבניו הקטנים - כך וכך, יתר על חלק אחיהם. לפי שהם אפרוחים ולא גדלן ולא השיאן, כמו שכבר גדל והשיא לבניו הגדולים, אם צריך תוכחת או לא?
תשובה: נראה שאין צריך תוכחת, שכיוון שטעמו נותן לפי שהם אפרוחים וצריכים למזון ופרנסה, גם לצורך נישואיהם. אם כן מין הדין הוא להשוות בניו זה לזה, וכמו שעשה לבנים הגדולים שהטעימם יערת דבשו, כך יעשה לקטנים ואין בזה משום העברת נחלה, כדי להצריכו תוכחת, שהרי דבריו בצדק ובמשפט ומישרים, ואיך הפה יכולה להוכיחו, ולומר לו שלא לעשות כדבר הזה, בדבר שאנו רואים שעושה כפי הדין - שמשווה כל הבנים שלא יהיה ביניהם שנאה וקנאה ותחרות. ...
וקרוב הוא שאפילו אם יוכיח אותו החכם על דבר העדפת אחד ישיב אמריו אליו: אדוני יודע כי הילדים רכים ואם יצטרכו למזון ופרנסה וצרכי החופה, במעט זמן יתמוטטו, ואין חונן ואין מרחם, ולכן עשיתי להם ענין נאות השוותם לגדולים, שכבר זנתי ופרנסתי אותם ועשיתי להם כל צרכי חופתן, וכן אני עושה לאלו כאילו הוא עדיין בחיים חיותו. ולכן מכל זה נראה לי שאין צריך תוכחת חכם.

אם יכול שום ישראל לישבע לגוי לשקר, שאינו יודע בשום עדות כדי להציל את חברו? תשובה: אם תבעו הגוי להעיד רשאי הוא להעיד לקיים משפטי התורה על קו היושר והאמת.

קצת מבני אדם נצנצה בהם רוח טהרה ורצו ללכת לארץ ישראל, תבנה ותכונן במהרה. ויש עליהם חובות הרבה ועיכבו עליהם הבעלי חוב מלילך, לפי שעל ידי הליכתם לארץ ישראל, תיבנה ותכונן במהרה, הם מפסידים חובם, שאין להם תקוה כדי ליפרע בחובם. מהו?
תשובה: מן הדין ודאי שיכולים לעכב ... אם מפני חשש שמא יטרפוה ממנו, ושמא יאבד ממונו ...
אלא שעם כל זאת קשה בעיני הדבר למונעם מפני זה, ולבטלם ממצוות עליית ארץ ישראל, תבנה ותכונן במהרה בימנו, שהיא מצווה דאורייתא לדעת הרמב"ן וסיעתו, ולדעת החולקים - מצווה דרבנן מכל מקום יש. ואחר שכל כוונתם היא לטובה אין ראוי למונעם ממנה.
ולכן הנכון בזה הוא להשביעם שאם ירוויחו, ישלחו לבעלי חובם מה שנושים בהם. ועל ידי זה יתקיימו שניהם פריעת בעלי חובות, ועליית ארץ ישראל וזהו הישר והטוב בעיני א-להים ואדם.

קצת מקהילת קודש דבדו באו ונתיישבו בעיר פאס, יגן עליה א-לוהים, ורצו לבנות בית כנסת מיוחד להם, וקהילת קודש פאס, יגן עליה א-לוהים, עיכבו עליהם מלבנות, מטעם שיש להם הסכמות ותקנות מהראשונים, זכותם לחיי העולם הבא, שלא יוכל שום בר-נש הוסיף בית כנסת אחרת, וגם נידו והחרימו על זה. ונדרשנו לחוות דעתנו בזה, וזה מה שהשבתי:
אם בתי כנסיות של עיר פאס, יגן עליה א-לוהים, אינם מכילים בני אדם שבאו מדבדו, ואפילו אם הם יושבים בדוחק - פשיטא שיכולים לבנות בית הכנסת, אחר שלא היה דעת חכמי התקנה על זה, שלא נתכוונו בתקנתם, אלא ברוצה לבנות במה לעצמו בלתי סיבה, אלא להתפאר ולהתגדל, ולעשות לו שם כשם הגדולים.
אבל שרוצים לבנות מצד שלא מצאו מקום להתפלל בו, מצד ריבוי עם ודוחק המקומות - פשיטא שיכולים לבנות, ואפילו התרה אינם צריכים.

מי שבקשו ממנו לכתוב כתובה כמנהג, וקדם וגילה דעתו, שאין רצונו באותו חיוב - האם מועיל או לא? ... במקום שבקשו ממנו לעשות כמנהג - הא ודאי שלא שווה הגילוי דעת ולא כלום.
כיוון שעל דעת המנהג נשאת לו, וכדין ביקשה ממנו, ואילולא היה רוצה לעשות כמנהג - לא נשאת לו, כיוון שהוא רוצה לעשות לה שלא כמנהג חברותיה, ויש לה פגם משפחה בזה. וכיוון שעל דעת המנהג נשאת לו - בטל הגילוי דעת.