מקצת שבחו

הקדוש ברוך הוא, ברא את האדם, כדי להיטיב עימו, ולכן עשה שיצא מאב ואם משני סיבות: שיהיה עליו שבט מוסר מהם - להדריכו ולהרגילו ...מה שאין כן אם היה בורא את האדם עפר מן האדמה, שאז כל אחד היה שולט בעצמו, ולא היה לו שבט מוסר ההדרכה עליו...
גם יבוא הרמז, הרב גאון עוזנו ז"ל בספר 'נחל קדומים': 'כי תזריע וילדה זכר' - ראשית תיבות - 'זכות' ...ועל פי האמור הוא מובן, שעל ידי זה, שנברא מאיש ואישה, זכות הוא לו - שלא יחטא...
עוד תירץ הרב הקדוש ז"ל - שאם היה נברא האדם עפר מן האדמה, לא היה אהבה ואחווה בעולם, כיוון שכל אחד ואחד בפני עצמו, אין לו קורבה עם חברו. ומאן דאלים גבר, להרוג את חברו, ואין זכר של שלום בעולם, ובזה העולם הולך ומתמעט. מה שאין כן בהיות האבות, והאחים זה לזה, עד שיעשו כולם אגודה אחת באהבה ואחווה שלום ורעות, והעולם עומד ביישובו, עד כאן לשונו.

מנהג פשוט פה, עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן - להתעטף בטלית גדולה כל העם מקצה, אפילו המוני עם בפני רבנים וגדולים, ואפילו בחור שלא נשא אישה עדיין.
שלא כמנהג ארצות המערב - שאין המוני עם מתעטפים בטלית גדולה כלל, ורק תלמידי חכמים, תופסי תורה - הם לבדם, מתעטפים בטלית גדולה ותו לא.
ושלא כמנהג ארצות אשכנז - שאין בחור, שלא נשא אישה, מתעטף בציצית גדולה כלל, ואפילו הוא צורבא מרבנן, אינו מתעטף בטלית - כל זמן שהוא בחור.
ואין בזה משום יוהרה, כיוון שכן נהגו דור אחר דור ואין פוצה פה.

נדרשתי לחוות דעתי הקלושה, בעניין היהודים, שנותנים חיטים ושעורים לגויים - לזרוע בשדות שלהם, ואחר כך מחלקים היהודים והגויים, החיטים והשעורים, כפי התנאים, שביניהם - מה יהיה דינם, בדין תרומות ומעשרות?
הנה ידוע שעיקר דין זה, שאם יש לגוי קניין בארץ ישראל, והמסתעף ממנו, סובל אריכות ועיון רב בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ואנוכי הדל באלפי, בהיותי עמוס התלאות, מטרדותיי המשונות, מכל בשר ורוח, לא יתנוני השב רוחי, ולזה אשיב בקצרה, דבר הנוגע למיצוי הדין בקיצור נמרץ...
הנה פסק הרמב"ם ...גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל, ולקחה ממנו, אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות, ומביא ביכורים - והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם.

'ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל' - מה שאמרו זיכרונם לברכה, שהצדקה מהפכת מידת הדין, למידת הרחמים ...וזה רמז 'ויאמר אבינו' - שבשמיים, 'שובו' - מדרככם הרעים, וממידת הכילאיות, ורחמו על העניים ו'שברו לנו' - תשברו לנו מידת הדין.

'ניצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים' - מצינו שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס, אלא לצורך - והלא קפאו תהומות תחתיהם, וישראל הלכו על הים, שנקרשו תחתיהם, ואם כן למה היה צריך להבקיע המים, והיו יכולים לילך על המים הנקרשים?
אך בזה שנבקע הים, ונערמו המים גבוה מאד, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ראו הנס הגדול כל מלכי מזרח ומערב. זה שאמר הכתוב 'כונס כנד מי הים', והטעם - 'יראו מה' כל הארץ'