מקצת שבחו

'מעשה אבות סימן לבנים' - הקב"ה יתברך שמו אמר לאברהם אבינו, עליו השלום, וניסה אותו בניסיון גדול , ואמר לו: 'לך לך מארצך' - ארצך שאתה רגיל בה ומכיר את אנשיה, והמסחר שלך הוא משגשג כמו שצריך, 'וממולדתך' - איפה שנולדת, ויש לך הרבה ידידים ומכרים, 'ומבית אביך' - ממשפחתך והוריך ואחיך ואחיותיך. עליך לעזוב את הכול ותלך למקום אשר אראך. ...
ולמה ניסהו בניסיון של הגירה? - אלא כפי שאמרנו קודם 'מעשה אבות סימן לבנים': וגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידים ישראל כשיהיו בגלות, ויתרגלו שם בחוצה לארץ איפה שנולדו, והמסחר שלהם הולך בסדר, ויש להם מכרים וידידים נוסף על משפחותם, ואפילו מאומות העולם יש להם ידידים. איך אפשר שיעזבו את הכול בחו"ל, ויפרדו ממשפחותיהם וממכריהם וממסחרם הרב? - אפילו בסיבת ישוב ארץ ישראל וקיבוץ גלויות הכול טוב ויפה.
ואם בחוצה לארץ היה לנו כל טוב כל שכן כאן בארץ, שהשגחת ה' תמיד בה, כמו שכתוב: 'עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה', וחס וחלילה נעיז ונגיד שכאן לא טוב לנו.
אנחנו צריכים לעמוד בניסיון כמו שעמד אברהם אבינו עליו השלום והצליח בדרכיו היות והייתה לו אמונה חזקה בקב"ה, כך אנחנו צריכים שנאמין באמונה שלימה, ואותה הדרך שהיינו הולכים בה בחו"ל שהיינו עובדים את ה' בכל כוחנו, כך גם כאן, וכל זה עושה לנו הקב"ה רק לניסיון, ואם נעמוד בניסיון בוודאי נצליח ויהיה לנו כל טוב.

'ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנורה' - ולדעתי אפשר להוסיף נופך משלי לדרכו של המנורה, שהיא רומזת לחוכמה, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שולחן בצפון ומנורה בדרום, הרוצה להחכים ידרים', וכמו שהמנורה שהיא כולה מקשה אחת - כך ישראל בשביל לקיים את התורה צריכים להיות באחדות אחת.

'ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם' - דרשו חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא: 'אתם' כתיב חסר - להראות לנו שעל האב ללמד את בנו. אם כן, לא נחשוב כיוון שהבן הולך כבר לבית הספר האב פטור מללמד אותו, אדרבא לשאול אותו: מה למדת מה עשית? - אם אין לו אפשרות כזאת שילמד אותו, לכל הפחות ישאל אותו: האם הולך לבית הספר? ...
כפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'הרגיל בנר חנוכה יהיו לו בנים תלמידי חכמים' - איזה קשר לחכמה עם נר חנוכה? ... איך אנחנו מדליקים הנרות - ליל ראשון מדליקים נר אחד בשני ב', וכן על זה הדרך, כמו שאמרו בית הלל הולכים ומוסיפים. לכן 'הרגיל' - יזכה באמת לבנים חכמים כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה. תלמידי חכמים כל זמן שמבקרים בבית הספר - חכמה תתוסף בהם.
לכן ההורים קשורים בבית הספר ובית הספר קשור בהורים, ההורים יראו שילדיהם מתקדמים בבית הספר, ויהיה קשר עם המורים בכל עניין של הבנים - כל הורה עם בנו.

'אדם לעמל יולד' - איני יודע אם ל'עמל פה' נברא, אם ל'עמל מלאכה' נברא? - כשהוא אומר: 'נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו' - הוי אומר ל'עמל פה' נברא. ועדיין איני יודע אם ל'עמל תורה' ואם ל'עמל שיחה'? - כשהוא אומר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' - הוי אומר ל'עמל תורה' נברא.
מכאן יש ללמוד שאדם נברא ל'עמל פה' - היא התורה. ולא רק לעצמו ללמוד, אלא ללמד גם לאחרים תורה: לעמ"ל - ללמוד על מנת ללמד.

למה צריך להיות לחם על השולחן? - לזה אמר: כי אין הברכה שורה על מקום ריקן והא ראיה מאלישע, אחר שברא הקב"ה 'יש מאין', משם ואילך סדר העולם 'יש מיש'. להיות כי 'מציון תצא הברכה' - לעולם כולו, לכן ציווה שיהיה שם לחם כדי שתשרה הברכה.

'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים ... וצדקה תהיה לנו' - בא להודיעם על עניין הצדקה שהיא לא כמו שאר המצוות - שאם עושה מצווה ונרשמה במצחו, וכשבא לעשות מצווה אחרת נמחקת הראשונה ונשארת רק השנייה עד שיעשה מצווה אחרת ונמחקת גם השנייה, אלא הצדקה לא נמחקת. ...
זהו שמרבה הצדקה לפני התפילה כמו שנאמר: 'אני בצדק אחזה פניך' - כדי שתובל התפילה בלי מקטרג כשיראה רשום במצח מצוות הצדקה אף מקטרג לא יוכל לקטרג עליך, ותפילתך תקובל ברצון.