מקצת שבחו

'תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה' - ולא ידעתי למה בזה דווקא החמיר, והלא כל קריאה בחכמה או בכל מקום שיהיה, עושה פעולתו למעלה, בכל מצוה ומצוה, ובכל תפילה ותפילה, וכל לימוד ולימוד?!
והחילוק הוא דווקא שאם הוא ב'לא כוונה' הוא 'כגוף בלא נשמה', ו'בכוונה' הוא 'כגוף עם נשמה'. ...
וראיה לדבר שדוד המלך עליו השלום כלל כל הנבראים במעשה בראשית יחד, ואמר שירה במזמור קמ"ח, הנאמר בכל יום: 'הללו את ה' מן השמים', 'הללו את ה' מן הארץ' - נמצא שאפילו שאינו יודע מקומם, אשר נאחזו - עושה פעולתו, ועל כן נראה לעניות דעתי, שלא בזה ימנע האדם לקרוא פרק שירה בכל יום, שוודאי עושה פעולתו, ומשפיע שפע לכל הנבראים, אך ב'כוונה' - אם יודע הוא יותר טוב ופעולתו ומעלתו גדולה.

'הוא היה אומר: מרבה צדקה מרבה שלום' - כמה מעלות טובות לנותן צדקה: ממונו משתבח וקולט עצמו מדינה של גיהנם, ומאריך ימים ומביא את האדם לחיי העולם הבא.
ואבותינו הראשונים, מפני מה זכו בעולם הזה, ולימות המשיח, ולעולם הבא? - מפני שנהגו עצמם בצדקה. ושווה מעשה הצדקה לתורה שנאמר: 'אם בחוקתי תלכו' ואומר: 'ונתתי שלום בארץ', ובצדקה נאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום'

'אהבת החברים' - ובפרט אם יהיה לאדם ידיעה, לדעת להכיר - בבחינת הנשמה.
עיין בזוהר דף ק"צ בפרשת תישא כמה הפליג בעניין זה ועיין לקמן בדרוש העומר בפרק י"ב בטעם העשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שנפטרו בזמן קצר, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה - והיו כולם שורש אחד, לכן נפטרו כולם, וגם היו בבחינת הקטנות יעויין שם באורך.
ובשער הגלגולים דף ס"ז עמוד א' הקדמה ל"ט התבאר טעם נכון יותר בטעם שורש עצמו שכתב וזה לשונו: כי אני מוכרח להשתדל שאלו החברים שלי יתקנו מעשיהם, לפי שאני יש לי חלק בהם, ונמשך לי ריווח גדול אם הם יהיו צדיקים, מכיוון שדרך החברים הם שלומדים דבר זה מזה.

ובכל יום ויום מתבררים ניצוצות וחלקים מהם, ועולים מדרגה אחר מדרגה, כפי כוח מעשינו ותפילתנו בעת ההיא ועולים ומתחדשים וכך אנו עושים בכל יום תמיד. ...
נמצא שבששת אלפי שנה, שנמצא העולם, אין יום דומה לחברו ואין בריה דומה לחברתה, וכל אחד מברר הניצוצות השייכים אליו. וזה שאמר: 'ועולים מדרגה לדרגה' - שאחר שנתקנו ששת ימי החול, כל יום חלקו אחר. כך בשבת: עולים מדרגה אחר מדרגה.
עוד בזה תבין איך לא נגמר להתברר כל הניצוצות בפעם אחת וצריך כל כך זמן עד ביאת המשיח, שהרי כאשר יגמרו להתברר כל הניצוצות יבוא משיח צדקנו, אלא שכל יום יש לו ניצוצות השייכים לו, ואינו דומה יום לחברו, ולכן עדין לא נגמר להתברר עד שיבוא מלך המשיח.

ראיתי למורי זכרונו לברכה, מקפיד וזהיר מאוד, לומר אחר ספירת העומר מזמור 'א-להים יחוננו ויברכנו' (מזמור סז' בתהילים) מעומד. וצריך להבין מה סודו של מזמור זה עיין לעיל דף כ' ששם כתב לאמרו ג' פעמים בזמן המגפה, בר מינן, וגם לאמרו בתיקון חצות.
ומצאתי כתוב בכתב יד במנורה של בית הכנסת של קהילתנו זה לשונו: מובא בספר חסידים שהראה הקדוש ברוך הוא למשה רבנו את המנורה על טס של זהב, וכתב שם מי שרואה את המנורה בכל יום, ומכווין בה, מעלה עליו כאילו הדליקה, ומובטח לו שהוא בן העולם הבא. עיין שם באורך.
א' - כל מי שיראה מזמור זה בצורת המנורה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. ב' - אם יצויר בבית הכנסת על ארון קודש, יגן על כל צרה, שלא תבוא, על קהילת קודש. ג' - מי שאומר בהנץ החמה לא יקרה לו מקרה רע. ד' - האומרה בכל יום שבע פעמים כאילו מקבל פני שכינה, ולא יחסר מזונו. ה' - דוד המלך היה כותבו על טס של זהב ויצא איתו למלחמה ונוצח אויביו. ו' - האומרו כל יום מימי ספירת העומר אחר ברכת כוהנים, לא יקרה לו שום נזק כל השנה. ז' - כל האומרו שבע פעמים כשיוצא לדרך, ילך לשלום ויחזור לשלום.