מקצת שבחו

הרוצה ליישב בשלווה, בעולם הזה, יזהר בשני דברים: אחד שלא יזיק לשום אחד, לא בגופו ולא בממונו. ובזה, אפילו שהוא רע לשמים, בעבירות שבינו למקום ברוך הוא, אינו נענש בעולם הזה. ואם יזכה וישוב בתשובה, ירוויח שגם בעולם הבא לא ייענש. וזהו הרחקת הנזק שלא ייענש בעולם הזה בחולאים רעים, כיוון שאינו רע לבריות.
אך להקרבת התועלת, שיהיה לו טובה בעולם הזה, צריך שיהיה זהיר במצוות, שנהנים ממנו הבריות ככיבוד אב ואם, גמילות חסדים, תלמוד תורה, הבאת שלום, שאוכל פירותיהם בעולם הזה. ואם אין בידו לעשותם - שהוא יתום, ואם ירצה ללמוד תורה - ואין לו ממון ליתן צדקה או להלוות לעני, ואינו מהבריאים לעשות גמילות חסדים בגופו, מכל מקום, יש מצווה שביד כל אדם לעשות שלום בין אדם לחברו, שזה אינו צריך גבורה ועושר ולימוד התורה. עוד למדנו מרב אידי, שרע אינו נקרא כי אם מי שהוא רע לבריות. וטוב אינו - רק מי שהוא נהנים ממנו הבריות.

יצמח לנו מוסר נחמד לטובתנו - לקבוע עתים לתורה, ולכל הפחות בשבתות וימים טובים, שלא לבלותם בדברים בטלים.
ומה טוב ומה גדלה מעלתו אם ילמוד עם בנו וילמדנו מה שחננו ה', ומקיים בזה שתי טובות: עוסק בתורה, ומצוות עשה - ללמד את בנו תורה. גם לא יאבד זמנו בנו לילך בדרכים לא טובים.

כי נרפים אנחנו על לימוד בנינו תורתנו הקדושה אשר עליה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה 'אין העולם מתקיים אלא בהבל תינוקות של בית רבן', שהוא הבל שאין בו חטא,
ואין איש שם כל לב, לשלם להמלמד במועדו, ואחר כך וכך ויגיעות, ישלם לו, ודומה עליו כמשא כבד יכבד עליו. הנה בידינו שתי רעות: אין אנו עוסקים בתורה ולא תינוקות של בית רבן ומלמדיהם, יען כי אין להם לזון ולפרנס בני ביתם, רק משכר הלימוד, והינם שוטטים בחוצות כעני החוזר על הפתחים, ודופקים פתח חנות אביהם של ילדים לדרוש מהם שכרם ופונים אליהם עורף, ויש מהם מכחישים להמלמד לומר כי כבר שילם וכזאת וכזאת עד כי אויבינו ילעגו למו באומרם הנה מצב חכמי היהודים הוא לשוטט ברחובות. ...
ועל גדולי ונכבדי העיר תרבץ חוב גמור להרים מכשול הלז, ולהדגיל דגל תורתנו הקדושה, באופן שהמלמדים לא ישיגו צער, ועל ידי זה נרוויח שיהיה ההתמדה בתלמוד תורה יותר.

הסכת ושמע קורא ידיד. דע כי יתרון גדול למאמר הנשמע מפי המדבר, ממאמר הנקרא במכתב. ... להיות כי המדבר ההוא יישא מדברותיו, בשנותו את קולו וטעמו בהרמה ובהשפל, מטעים הדברים בהפיכת פניו וראות עיניו, לפי הצורך ולפי העת והזמן, והאנשים הנצבים שומעים, ומתאמץ להכניס דבריו בקרב גוום ולהנעים העניין, אז יעשה רושם אדיר וחזק לשומעיו, קול ענות גבורה.
וכאשר כתב הרב בינה לעתים ...כי הכתוב בספר עם כל קדושתו סוף סוף אין שם אלא עֲצָמות דברים הנכתבים, ולאשר אין בגווילים שום חיוּת, אינם עושים שום רושם או התחקות מורגש, שיהיה נוסף ומשתתף עם תוכן העניין להעיר לב הקורא.
אבל השומע ממלמדים והמוכיחים, לאשר הם חיים ומתנועעים, הנה מלבד תוכן הדברים עצמם ניתוסף כוח בדיבור ומורגש הן מקול ההברה הן מתנועות ועניינים אחרים עד שיתחקו מאוד בלב השומע ויתפעל מהם ויביאו לידי מעשה. ... כי תוכחה זו היוצאה מפי החיים, היא נכנסת ומתיישבת בקרב ותוֺכיוּת החכמים, שעושה בהם רושם חזק, לא תסור מקרב ליבם כל כך בנקל.

בהיותי בעיר ואם בישראל טראבלוס המערב ...ראיתי כי במוצאי שבת בבית הכנסת, השליח ציבור מברך ההבדלה, מברך ברכות הבשמים והאש, גם כל הקהילה הקדושה כל אחד ואחד מברכים - כל אחד לעצמו, ברכות הנזכרות למעלה, גם בבית נוהגים כן, והיה הדבר אצלי תמוה, שאין כן מנהג ירושלים תיבנה ותיכונן ושאר ארצות הקדושות, גם בעיירות אשר שם הייתי. ...
כיוון שזו מחלוקת של רבינו אפרים והטור, ויש מרבותינו שסוברים שכגון זה הוא ברכה שאינה צריכה, נראה שיותר טוב לברך דווקא הבעל הבית, ויוצאים בני ביתו,