מקצת שבחו
חכם יהודה בן עטר נולד לאמו ולאביו באלול תט"ו (1655) בעיר פאס שבמרוקו.
בצעירותו התמסר ללימוד התורה, התעלה ולמד מהרבנים חכם וידאל הצרפתי וחכם מנחם סרירו. לצרכי פרנסתו למד צורפות, ושמו יצא לתהילה כצורף מומחה העושה מלאכתו בנאמנות בין ליהודים ובין לגויים.
בשנת תמ"ד (1684) נוכח לדעת כי תלמידיו, הגם שמלאו כרסם בש"ס ופוסקים, אינם יודעים לדרוש בקהל, ולכן החל מלמדם את תורת הנאום והדרוש. ו חכם יהודה בן עטר היה אוספם בכל שבת בשעת המנחה, והיה דורש בפרשת השבוע, ואחריו לפי התור, היה דורש תלמיד אחר. דרשותיו אלה קובצו בספר 'מנחת יהודה'.
בשנת תנ"ח (1698) מונה חכם יהודה בן עטר לדיין יחד עם רבותיו חכם וידאל הצרפתי וחכם מנחם סרירו.
בשנת תס"א (1701) נאלץ לנדוד למכנאס, יחד עם רבים מיהודי העיר פאס, לאחר שהמלך איסמעיל הטיל מס כבד על יהודי העיר פאס. גם במכנאס ישב בדין יחד עם רבותיו ועם חכמי מכנאס.
משנת תע"ג (1713) לאחר פטירת חכם וידאל וחכם שמואל הצרפתי, כיהן כדיין יחידי במכנאס, ובשנת תפ"ג (1723) ישב ראשון בדין עם חכם יעקב אבן צור (היעב"ץ) שהיה לו תלמיד חבר.
חכם יהודה בן עטר חזר לעיר פאס, ועמד בראש הקהילה היהודית בפאס. הוא תיקן תקנות רבות עבור קהילתו בעניינים שונים כעניין המיסים, המסחר, הוצאות עבור מסיבות, הלוואות מגויים, ועוד. היה רגיש מאוד לסבלו של הציבור, והיה ביתו פתוח לרווחה לפני כל שואל ומר נפש.
חכם יהודה בן עטר נלקח לבית עולמו ביום י"ט סיוון תצ"ג (1733), בהיותו כבן שבעים ושבע שנה ונקבר בעיר פאס. עם פטירתו הפך מקום קבורתו למקום שיח ותפילה בעת צרה לציבור.
חכם יהודה בן עטר חיבר יצירות רבות, חלקן נותרו בכתבי יד, וביניהן: 'מנחת יהודה' - דרשות על התורה, 'שיר מכתם' - דיני שחיטה וטריפות, דיני גט וחליצה, ספר שו"ת ופסקים, וכן מוזכר שחיבר ביאור על מדרש רבה.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש שהעשיר והעני אחים, ושניהם שווים באותו ממון.
'אם כסף תלוה את העני עמך' - כלומר אתה, שאתה עשיר, עשיתי עמך את העני ... אני שעשיתיו עני ולך עשיר, יכול אני להפוך את השיטה אם לא תחמול עליו ותלוונו ...
שכל כך גדול עוון הגזל, שלא נחתם גזר דין על דור המבול אלא בעוון הגזל, ופה - הוא גוזלו ממש, שראה מה כתוב: 'לא תאמץ את לבבך מאחיך' - מעני אין כתוב כאן, אלא - מאחיך, לומר ששניהם שווים באותו ממון, ובאמצו את לבבו וקופץ יד ממנו הרי הוא גוזלו - מה שהוא שלו ממש.
וכשם שנשתנו סדרי בראשית בדור המבול, גם עתה כמו כן בעוון הגזל ישתנה מזל זה.
מנחת יהודה, עמוד צ"ו, פרשת משפטים. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהבן חלק מאביו, וממשילו לגחלים עמומות.
היות מוחלט ומוסכם אצל רואי השמש אשר - בן מזכה אב, מהיות פשוט אשר - הולד רגל של אמו הוא, ולפי זה - אין ספק שכאשר יפטר איש מהעולם, הנה משענתו אתו להקים ולהרים.
ולהבין זה, בעצם ינשא המשל למדורה מעצים, אשר נתעממה וגחליה עמומות, הנה כאשר יבעיר אש בפינה ממנה, הנה גם המדורה כולה תשוב לאיתנה כבראשונה. הנה כמו כן - הבן הוא חלק מאביו, ויחויב שממנו יבוא תועלת לכלל - שהוא אביו.
מנחת יהודה, פרשת קדושים, עמוד קמ"ו. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מבאר כוח המלמד לבטל הגזירה על בן עם הארץ להיות כאביו.
'וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזרה הוא מבטלה' - שאף על גב שהיה אביו עם הארץ, וזה היה לו ממה שנגזר עליו בעת יצירתו, ולפי זה הראהו מלמד לבנו תורה, יהיה דבר כזה כמו זר נחשב לו, לאמור: 'ריקא מה אתה מלמד לאיש כזה?! ומה שהוציא אביו מעסק התורה יוציא גם זה, סבור אתה שיקנה איזה שלימות?! סוף סוף ידמה לאביו ויבעוט בך!'
ועם כל זה השלם הזה מלמדו, באופן שתאלמנה שפתי שקר, שהיו מרננים לאמור: שכמו שאביו היה עם הארץ ממה שנגזר עליו, אפשר גם כן - כמוהו, כי כל מין שדומה למינו הנה שכרו איתו - שגם הוא יהיה, שאפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו על היותו מוציא יקר מזולל.
מנחת יהודה, פרשת במדבר, עמוד קס"ד. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד מה שמסדרות החכמות, והמקוננות בהספד להזיל דמעות.
'התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה' - שראוי לשאול למה זה במקוננות אמר - התבוננו, ובחכמות - שלחו, שמשמע על ידי שליח בעלמא. אמנם במקוננות מלבד מה שהוסיף בהם בינה, אלא גם עוד שינה ואמר קראו, שמשמע אתם בעצמכם קראום.
ויש לומר שבזה שני סוגים, האחד הם אותן החכמות, המסדרות קינה על כל דבר ודבר, ישאו קינה חדשה הראויה לו, אבל אם אין הם המקוננות בבית ההספד, כי לא ידעו זה, אבל יש סוג שני - והם אותם המקוננות בבית ההספד, מה שמסדרות החכמות בלשון צח וערב.
ולכן במקוננות אשר הן הנה עיקר ההספד, שלולי הן, אין טעם במה שמסדרות החכמות, אמר התבוננו וקראו, שודאי צריך בינה לזה, וגם שהן בעצמם יקראום לא ע"י שליח ...
כדי שעל ידי זה תרדנה עינינו דמעה מיד, שאף אם יש בנו קושי הדמע, בשמעם נהי חדש מיד יזלו עיניהם דמעות.
מנחת יהודה , פרשת משפטים, עמוד קצ"ו. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' משורר על לימוד התלמידים, נאהבים ונחמדים.
כי בעוד כפתי רעננה, בימי חרפי מקדמוני, בי דיבר רוח ה', בשתי שומי כל ימי, ושני לבי ומעייני, לאחוז ולתפוס בשתי ידיים, במלאכתי מלאכת שמיים, בלימוד התלמידים, נאהבים ונחמדים, כפרים עם נרדים ופרחים ושושנים, אל פני חונים. ואשית לי עדרי עדרים, נאוו לחייהם בתורים.
מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, ומהם בעלי תלמוד, היה להם למנה, ולהג הרבה יגיעה בפוסקים מים עמוקים, והדברים עתיקים, מימים על שנה עמהם, עד נוגה אור עליהם. ועזר משדי היה לי, וכל נטיעתי אשר נטעתי לי, עשו פירות ותשלחנה פארות, וערגות מטעי אהובי ורעי, יצא פרח ויציץ ציץ.
ואפן ואראה והנה טוב בעיני א-לוהים ואדם, לחנכם ולהדריכם ולעוררם, למען תהיה תורת ה' בפיהם, ותפקחנה עיני דעתיהם, והיה מדי שבת בשבתו, בעת רצון שעת המנחה, כאשר יאספו כל סדר בגילה ושמחה, זאת אעשה למו להקים במקומי אחד מהם, איש יומו לדרוש עניין סדר היום להם, להישיר כחם להתחזק ולשון עילגים תמהים צחות, והיה בעיניהם למשאות וארוחות
מנחת יהודה, תולדות המחבר, עמוד 32. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)