מקצת שבחו

נקדים מה שמובא ב'ספרי': 'אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, רצינו לעסוק בתורה יומם ולילה, אלא שאין לנו פנאי. אמר להם הקדוש ברוך הוא: קיימו מצוות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו עסקתם בתורה יומם ולילה. רבי יוחנן אומר: מקרא מלא הוא שכתוב: 'והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך'. עד כאן לשונו. –
הרי מבואר יוצא שמצוות תפילין נחשבת במקום עסק התורה שהיא תבלין ליצר הרע. וכמו שכתבו רבנינו זיכרונם לברכה: 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה - תבלין'
עוד נקדים מה שכתב הרב של"ה זיכרונו לברכה וזה לשונו: 'בתפילין של ראש אדם משועבד להשם יתברך, בורא הנשמה שבו, ובתפילין של יד, אדם משועבד גופו ונסחף והולך לו היצר הרע'. עד כאן.
ובזה פירש הרב ברית יעקב כוונת מקראי קודש וזה לשונו: 'ושיננתם לבניך ודיברת בם, בשיבתך בביתך, ובלכתך בדרך'. וכתר תורתו: איך תמצא אותה שיעסוק התורה יומם ולילה ולא ישבות? - ולזה אמר: 'וקשרתם לאות על ידך' - רוצה לומר: שאם אתה מניח תפילין נחשב לך כאילו עסקת בתורה יומם ולילה שהיא תבלין ליצר הרע.

נשאלתי מחכמי ורבני עיר קדשנו צפת, תבנה ותכונן, אודות החצר והבתים של תלמוד תורה תינוקות של בית רבן אשר פה עיר קדשנו תבנה ותיכונן, שהקדישם הרב הצדיק בעל המחבר 'שדה יצחק', אשר על דעת זאת בנאם, כידוע. וגם הוא מקום הכנסת אורחים עניים העוברים ושבים, ובפרט בימי ההילולא של ל"ג בעומר רוב ככל אשר יבואו שם ינוחו יגיעי כח, גם מקום ללון ואין להם מקום אחר.
והן עתה מקרוב, שהן בעוון הלכו התינוקות ללמוד לשונות וכתבי העמים, ולא נשארו בבתים הנזכרים מלמדים כבראשונה, רק מעט, ומקצת הבתים נשארו פנויים מאין יושב. לכן רצו פקידי העיר להוציא משם גם את שארית הפליטה מהמלמדים הנזכרים למקום אחר, אף שהוא בדוחק, ולהוציא החצר והבתים הנזכרים לחולין באיזה אופן שיהיה, במכר או בשכירות. ...
ואני הצעיר בינותי מפי סופרים ומפי ספרים, לפי קוצר עניות דעתי, וראיתי כי אין מקום להתיר לשנות המקום הנזכר מכמה טעמים.

כל שכן אם ידעו, שיש לו איזה סיבה, שבעבורה ביקש להמית את עצמו ואכל זלמיט, שאפשר שיהיה מפני צערו, כי לא יכל לסבול צער מזונותיו או שברונו, וריבוי בעלי חובותיו, או כיוצא בה צרות צרורות הם שגרמו לו, ובחר מוות מחיים, שזה ודאי כל כגון אלו גם - אין לדונו כדין מאבד עצמו לדעת, כי ליבו אנסו, ולא יכול לסבול את כל הקללה, ולא במרד ובמעל עשה.
וכאשר ירדוף הקורא בתשובת הרא"ש זיכרונו לברכה בספר 'שמיים ראש' סימן שמ"ה, יסתכל יפה שכל השערים ננעלו כדי שיקרא 'מאבד עצמו לדעת'. אם עשאו לסיבה שיהיה, שזולת המבזה את הבריות, ובועט ושונא את העולם, כמקצת הפילוסופים שעושים כן, להמרות פני עליון. ...
אבל בצרת נפשו כי לא יוכל שאת הצרות והדאגות והייסורים והעניות אשר הם מעבירים את האדם על דעת קונו, אין בזה איסור, והביא ראיה משאול בן קיש. ... ואם כן מת זה היה בדין שיקנה מקומו.

ראובן מת וחליש והניח אשתו ושתי בנותיו דווקא ונמצאו נכסים אצלו שני שטרות של אחרים מסך שמונים לירה, ועוד מטלטלי ביתו ותכשיטי אשתו, בין רב למעט, ואלמנתו ישבה על כבוד בעלה והיתה ניזונה, היא והבת הגדולה מנכסי בעלה הנזכר, ומעסקה מעט שהיתה עוסקת, אך הבת הקטנה היתה שרויה אצל זקנה - אבי אביה, מפתו תאכל ומכוסו תשתה.
ויהי היום שהבת הגדולה הגיעה לפרק הנישואין, שידכה אותה אמה עם איש אחד, ונדרה לתת לה שני אלפים גרוש לנדונייתה. ושוב נתבטל אותו שידוך. ואחר כן מתה האם, ואחר מיתתה עמד זקנה הנזכר, ושם לה בנדונייתה סך ארבעה אלפים גרוש, מהמטלטלים והתכשיטים הנזכרים, שנמצאו בבית אחר מות אביה ואמה. ...
ובינתיים גדלה הבת הקטנה, ועמד זקנה הנזכר, והשיאה גם היא, ושם לה בנדונייתה סף אלף ושמונה מאות גרוש משלו, יען שמנכסי אביה לא מצא מה לתת לה. ...
הלא מעתה תורה יוצאה בנידון שלנו: שאם תרצה הבת הקטנה לגבות מהבת הגדולה - הרשות בידה, משום שמיד שמת ראובן היה הממון בחזקת שתי בנותיו, ואם כן הזקן בגזל שלח יד בממונה של הבת הקטנה, ונתן לגדולה, וקם עליה כגזלן. היא לכך: הבת הקטנה רצתה - גובה מהזקנה, רצתה - גובה מהבת הגדולה, ובעלת דברים שלה היא.

'ובני ישראל יוצאים ביד רמה' - כשראה פרעה תפילין שאל: מה טיבה של מצווה זו? - והשיבוהו בשבילה נכנסים לארץ. וזה שאמר: 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה' - בזכות התפילין. ואם כך איך פרעה ראה את התפילין, והלא מן הדין צריך לכסותן. לפיכך תרגם אונקלוס: 'ובני ישראל נפקין בריש גלי' - ותפילין של ראש צריך לגלותן. ... והנה תמצא מספר אותיות קריאת שמע זולת 'ה' א-לוהיכם אמת' - המה יעלו למספר רמ"ה ... וזה רמז הכתוב: 'ובני ישאל יוצאים ביד רמה.'