חכם פרג'י נעים


מקצת שבחו

פרג'י נעים נולד לאמו ולאביו חכם רחמים בשנת תקע"ה (1815) בטריפולי שבלוב. ספרו 'מזמרת הארץ' - דרושים על פרשת השבוע, יצא לאור בשנת תרל"ה (1875), בליוורונו, שבאיטליה. שירת בקודש בעיר טריפולי לצד חכמי הדור חכם יעקב רוקח, חכם חיים מימון, חכם פראג'אללה דעבוש. 
חכם פרג'י נעים נפטר ביום ה' תמוז תרנ"ג (1893).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבברכת כוהנים, הברכות בלשון יחיד לומר שהן באחדות.
'כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך' - כל הברכות כולן בלשון יחיד נאמרו, לומר כשהם באחדות אחת, אז ראויים הם לברכה, ולא כשהם בפירוד לבבות. כי ברכת 'כה תברכו' בזכות אברהם שכתוב בו, 'כה יהיה זרעך' כמו שמובא שם וזה לשונו - 'וישם לך שלום', לומר שאין הברכות מועילות כלום, אלא אם כן שלום עמהם. עד כאן לשונו.
כי אברהם מידת החסד כמו שאמר הכתוב 'חסד לאברהם', והוא מקום האהבה כמו שאמר הכתוב 'ואהבת חסד', וכן הוא אומר 'זרע אברהם אוהבי', לזה על ידי האהבה והאחדות שביניהם תחול הברכה עליהם, וכן הוא אומר 'ואהבך וברכך'.
וכן אמרו 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', ולזה ברכת כוהנים מסיימת בשלום, וכן החזן בסיום 'שלום', מפה הכוהנים, מתחיל 'שים שלום' וחותם בשלום.
מזמרת הארץ, עמ' קצ"ט, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יאמץ את לבבו להתנדב שיעור גדול משיכול לפרוע.
'לא תאמץ את לבבך' - לפי שיש בני אדם, שבשעת הנדבה, מאמצים את לבבם להתנדב שיעור גדול, ובשעת הפירעון, עושים איזה התנצלות כדי שלא לפרוע, אלא דבר מועט, לשליש ולרביע וכיוצא.
לזאת אמר - 'לא תאמץ את לבבך' בשעה שאתה מתנדב, כדי שלא תקפוץ את ידך אחר כך, בשעת הפירעון. כי מתחילה לא תהיה מתנדב (אלא) מה שאתה יכול לפרוע.
עוד יש בני אדם, שמפני הבושה, בראותם מה שכנגדם מתנדבים, גם הם מתנדבים, אף על פי שאין להם מה לפרוע. לזאת אמר - 'לא תאמץ את לבבך'. בשעה שאתה רואה בני אדם שמתנדבים, כדי שלא תקפוץ את ידך בשעת נתינה, מאחר שאין לך מה לפרוע.
מזמרת הארץ, עמ' רנ"ב, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מורה שילמד בחבורה, אבל עשיית המצוות בצנעה.
'אם בחוקתי תלכו' - לכתת רגליכם מישיבה לישיבה, ומעיר לעיר, שתהיו עמלין בתורה עם חבורת בעלי תורה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה - 'הוי גולה למקום תורה', ש'אין התורה נקנית אלא בחבורה'.
ולא עוד, אלא שהעוסק בתורה יחידי - מטפש. כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פי 'חרב אל הבדים ונואלו', אבל בעשיית המצוות 'ועשיתם אתם', אותם כתיב אתם לבדכם. בד בבד - שיהיו בהצנע לכת עם א-לוהיך.
מזמרת הארץ, עמ' קפ"ח, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שאין לקללו, אפילו בלשון שאינו מבין, שהוא כחרש.
'לא תקלל חרש' - הזהרה שלא יקלל את חברו בלשון סתום, שאינו מבואר ומבורר, שהוא לשון קללה. וכמו שמצוי בחסרי הדעת, שמקללין חבריהם בדברים סתומים, שנראים לכאורה, שאינם לשון קללה, 'ובקרבו ישים ארבו' שהם לשון קללה.
ובפרט אם יהיה זה עם העכו"ם, וכי כשיוודע לעכו"ם, שהוא מקללו, ירע הדבר ויבוא לחרף ולגדף דת ודין של שונאי ישראל, ומזה נמשך חלול ה', חס וחלילה.
וזה שתרגם אונקלוס 'לא תלוט דלא שמע' - ירצה אפילו שלא בפניו, בעניין שאינו שומעו, אסור לקללו, ויוכלל בזה מה שאינו מבורר לו, שהוא לשון קללה אסור גם כן, כי מאחר שאינו מבין, הרי הוא כחרש.
מזמרת הארץ, עמ' קע"ו, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעל ידי הצדקה, אין מידת הדין מעכבת הגאולה.
'ורעה עינך באחיך האביון, ולא תיתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא' -
'והיה בך חטא' גימטרייה 'בן דוד', שאם היית תופס במצווה זו, היית מקרב הגאולה. אף על פי שאין בנו לא תורה ולא מעשים טובים ליגאל בהם, מכל מקום, על ידי מה שאנו עושים צדקה, זה עם זה, גם הקב"ה יעשה עמנו צדקה, ויגאלנו מן הגלות, בתורת צדקה בהתעוררות מלמטה.
זה אם 'לא תיתן לו והיה בך חטא' - על מה שאתה מאחר גאולת ישראל, כי הצדקה מהפכת מידת הדין למידת הרחמים, ואז אין מידת הדין מעכבת הגאולה, כי נהפכה למידת הרחמים.
וכשלא תיתן לו, אז מידת הדין במקומה עומדת לעכב הגאולה, ולזה בא הרמז 'והיה בך חטא' גימטרייה 'בדין' - שאז הגאולה מעכבת בדין.
מזמרת הארץ, עמ' רנ"ג, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שחידושיו בשבת מעטרים נשמת הוריו ז"ל, ובזה יראתם.
במה שנאמר בזוהר הקדוש, שהמחדש חידושי תורה בשבת, מעטרין נשמת אביו ואמו בגן עדן העליון מאותם חידושים, שחידש הבן. לזה סמך 'איש אביו ואמו תיראו' לזאת - 'שבתותי תשמרו', לחדש בהן חידושי תורה - אני ה' המעטר נשמת אביך ואמך בגן עדן העליון.
מזמרת הארץ, עמ' קפ"ד, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מביא טעם למה שהחתן לובש טלית, שהווי לו כליל יום הכיפורים.
'גדילים תעשה לך' וסמך לו 'כי יקח איש אישה חדשה' - רמז למה שנהגו, שהחתן בליל חופתו, לובש הטלית, לפי שאז מוחלין לו על כל עונותיו, והווי לילו כליל יום הכיפורים, שהוא זמן סליחה, ו'לילה כיום יאיר', שלובשים הטלית בליל יום הכיפורים, להורות שזמן סליחה הוא, ודומים למלאכי השרת לזה - גם החתן לובש טלית.
מזמרת הארץ, עמ' רס"ה, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)