חכם משה כהן שאולי


מקצת שבחו

חכם משה כהן שאולי נולד לאמו ולאביו, בסיון תר"פ (1920) בעיר שיראז שבאיראן.  
בנערותו עלה לירושלים עם משפחתו, ולמד בישיבת 'שערי רחמים' אצל חכם רחמים מלמד הכהן, ובישיבת 'פורת יוסף' שבעיר העתיקה, והיה בן טיפוחיו ותלמידו של החכם הראשון לציון בן ציון מאיר חי עוזיאל. 
חכם משה כהן שאולי הוסמך לרבנות על ידי חכם עזרא עטייה - ראש ישיבת פורת יוסף, חכם סלמאן חוגי עבודי, וחכם עובדיה יוסף, ולמד קבלה מהחכמים המקובלים חכם מרדכי שרעבי וחכם יעקב ג'הרומי.  
חכם משה כהן שאולי למד הוראה בסמינר 'מזרחי' בירושלים, ופילוסופיה ומדעים באוניברסיטה העברית. הוא ייסד בתי ספר רבים, והקים את תנועת הנוער 'בני עמי' בירושלים, בה היו למעלה מחמשת אלפים חניכים. 
חכם משה כהן שאולי שימש מזכירו האישי של הרב הראשי לישראל הרב יצחק הרצוג, הקים את בית הכנסת ובית המדרש 'שאולי' בירושלים, מסר שיעורים בהלכה ובקבלה, ושימש בהוראה בישיבת 'שערי ציון' בירושלים.  
חכם משה כהן שאולי עבר עם משפחתו מירושלים לרחובות, שם היה פעיל בתנועת המרי העברי נגד המנדט הבריטי. במרתף ביתו הוסתר מאגר סודי (סליק) של כלי נשק.
לאחר קום המדינה עבר להתגורר באשדוד, שם המשיך בפעילותו החברתית, והיה חבר מועצת העיר.
ביום כ"א בטבת שנת תשל"א (1971) בנו בכורו - הרב בנימין כהן שאולי, נהרג בתאונת דרכים, והוא בן 28 בלבד. חכם משה כהן שאולי הקים לזכר בנו בית הכנסת ומרכז רוחני-קהילתי 'שאול'י' באשדוד.
בשנת תשמ"ו (1986) חכם משה כהן שאולי נבחר לכהן כרב הראשי של יהדות איראן בישראל ובתפוצות. 
בשנת תשמ"ז (1987) חכם כהן שאולי זכה בעיטור 'יקיר החינוך הדתי בישראל', ושנה לאחר מכן בעיטור יקיר העיר אשדוד'. חכם כהן שאולי כיהן כנשיא כבוד בארגון 'בני ברית' ובארגון 'כורש' ליוצאי קהילות אירן.
חכם משה כהן שאולי נפטר בשנתו בשבת בראשית ביום כ"ו בתשרי תשנ"ה (1994).
חכם משה כהן שאולי חיבר ספרים רבים, ובניהם סדרת ספרים הנושאים את השם: 'הבש"ם' - בה יצאו שמונה עשרה ספרים שעניינם: ארץ ישראל, תורת ישראל, קבלה ורזיה, רפואה, פילוסופיה, אגדה והלכה. 
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש השלום עושה את ישראל 'כלי' המחזיק את ברכת הכהנים.
'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' - ה'כלי' מורכב: כהן, לוי, ישראל, שמהם מורכב העם. ואם העם שומר על איחודו וליכודו, הרי ראוי הוא לברכת כהנים.
'כלי' בגימטריה - שישים, כמניין האותיות בברכה המשולשת: 'יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אלייך ויחנך, ישא ה' פניו אלייך וישם לך שלום'. ולפיכך אמרו חכמינו: 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' - כי רק כאשר יש שלום בין כל שדרות העם, ובין פלגי כל העדות, אזי נעשים הם 'כלי' ובית קיבול הראוי להכיל ולקבל בתוכו את ברכת ה'.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמודים 21-22. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שכל עדה בישראל מהווה חוליה נאמנה בשרשרת האומה.
כל עדה בישראל מהוה חוליה נאמנה בשרשרת האומה לדורותיה. כל שבט וערכיו, כל עדה ומכמניה. ואם חלילה תחסר חוליה אחת, הרי השרשרת פגומה בשורשיותה.
ועל כן חלילה מלזלזל, חס מלפגוע, בכל מנהג ואף בלתי מוכר, ממנהגי העדות השונות.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 31. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מספר בשבח רבו שלימדו ליד עששית של שמן זית זך.
בימי ילדותי נשלחתי על ידי אבא ז"ל ללמוד שיעורי תורה בערבים בבית מדרשו של הרב הצדיק רבי רחמים מלמד הכהן זצ"ל, רבה הראשי של העדה הפרסית בירושלים. ...
הרב מלמד זצ"ל נהג להושיבני בשעת הלימוד ליד עששית דולקת של שמן זית. דבר זה גרם לי אי נעימות ולא מצא חן בעיני. התאוננתי על כך בפני אבא, ואמרתי לו שאני חדל ללכת ללמוד תורה, בגלל העששית שאורה עמום. דבר זה נודע לרב מלמד, והוא לקחני בדרכי נועם, כדרכו בקודש, לשיחה אבהית והרגיעני בהסבירו כי הלומד תורה ליד עששית של שמן זית זך, ראוי ומסוגל לעלות בסולם התורה, החכמה ויראת שמיים, באשר שמן הזית מסמל לנו חכמה וטהרה.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 69. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד ש'בנים אתם' - ואין תואר זה נפקע לעולמים.
'בנים אתם' - והבן אף אם חוטא ופושע הוא, מכל מקום, בן הוא, ואין תואר זה נפקע ממנו עולמית. ... אבל יהיו דבריו בתוכחת נועם וענות צדק - כי על כן בניו של מלך הוא מייסר.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 60. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד להיזהר בעולים לארץ אבותם, שלא תהיה הארץ מנוכרת.
אחים ארזו חבילותיהם במקום בו נולדו וחיו שנים רבות, והתאקלמו למקום ומנהגיו, עזבו סביבה שנקשרו אליה באלפי נימים, בזיכרונות ילדות ובחוויות משפחתיות. את הכל השאירו מאחוריהם ועלו בלב שוקק תקווה, מתוך כמיהה ותשוקה עצומה לארץ אבותם - ארץ מולדתם.
מה עמוקה תהיה אכזבתם, אם הכל יהיה זר ומתנכר. מכאן ועד לתסיסה חברתית בין שכנים, בין חברים לעבודה, אין הדרך רחוקה. באווירה זו צצות מחשבות של ירידה ועזיבה.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 41. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה שיש לקרב העדות אחד אל אחד, אך לא לטשטש ייחודם.
ארץ 'לקוטאית' היא ארצנו. ארץ המלקטת בניה, השבים אליה מכל קצוות תבל. ממאה ויותר ארצות, והדוברים למעלה משמונים שפות. עדה עדה והליכותיה, ארץ ארץ ומנהגיו, לא ראי זה כראי זה.
הצד השווה שבכולם - שמנהג אבותיהם בידיהם, והליכותיהם נר לרגלם. המטיפים למיזוג העדות, אינם יודעים מה גודל ההפסד והנזק ממיזוג שאינו אלא טשטוש ואיבוד אותם ערכים, מסורות ומנהגים נאים ומהודרים, שנוהגת כל עדה מזה כאלפיים שנות דור. אגרטל עם פרחים שונים בשלל גוונים וריחות, עדיף ונאה מאגרטל חד גוני אשר בו פרחים ממין אחד וצבע אחיד.
מטרתנו וייעודנו ל'איחוד' עדות, 'חיבור' שבטים זה לזה כנבואת יחזקאל: 'ואתה בן אדם קח לך עץ אחד ... וקרב אותם אחד אל אחד, והיו לאחדים בידיך' - קרב אותם אחד אל אחד, אך לא למזגם ולטשטשם. לכן יש לשמור על הייחוד בתוך האיחוד.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 43. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)