מקצת שבחו

'ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך' - יובן במה שידוע מה שאמרו חכמנו על פי "חנם נמכרתם' - שהגלות הזו הוא בעוון 'שלא תשנא אחיך בלבבך' - שאין לך עוון חמור מאוד יותר מאלו, יען שבכל עת ובכל שעה ובכל רגע הוא עובר, מה שאין כן בכל הלאווין שבתורה.
והנה נודע שאין דומה תשובת עוון קל לעוון חמור, כי כפי חומרת העוון תהיה התשובה ממנו, גדולה וחזקה ביותר. 'ברגע קטון עזבתיך' - רצה לומר: בעוון שנאת חינם, שעוברים עליה בכל 'רגע קטן עזבתיך' בגלות. ומאחר שעוון זה חמור מאוד, צריך לזה רחמים גדולים ותשובה שלמה וחזקה ביותר, עד שיתכפר העוון הנזכר ואני אקבצך מן הגלות.

'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' - כתוב במדרש: בשעה שאמר לקב"ה: 'וכל אשר תתן לי', אמר לו הקב"ה: הנני נותן לבניך עשרת ימי תשובה על כל זה.
וצריך ביאור ואפילו לפי פשוטו, על פי מה שאמר החיד"א: שהצדקה צריך לעשות יותר בתשרי. וכמו שכתב הרמב"ם: בעשרת ימי תשובה מרבים העם בצדקות. ועתה, אפילו כשראה הקב"ה שיעקב אבינו, עליו השלום, הרבה בצדקה ואמר: 'וכל אשר תתן לי' מעין דוגמא, השיבו הקב"ה בשביל זה אני נותן לבניך עשרת ימי תשובה. דהיינו, שימחלו להם העונות, בשביל הצדקה שהרבית.

'יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי' - על רזי התורה שאינם נקנים אלא בלקיחה וקבלה איש מפי איש, ולכן לפעמים נפסקים מן האדם. כגון שלא ימצא ממי ללמוד והווי כמו המטר שנפסק.
מה שאין כך פשטי התורה שאינם נפסקים וגם יכול האדם ללמדם מכל אדם ולכן כתב: 'תיזל כטל אמרתי' - הם פשטי התורה.

'זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל' - שלא יבוא משיח עד שיהיו ישראל באחדות. וזה שנאמר: 'זאת אשיב אל ליבי' - וראשי תיבות זא"ת: ז' - שביעי שהוא השבת, א' - אחדות, ת' - תשובה.
כלומר בשביל זא"ת - שיש לי זאת שהוא שבת, אחדות, תשובה, לכן אשיב אל ליבי, שיבוא המשיח.

'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם' - אפשר לפרש שלא בחר הקב"ה בישראל אלא משום שהם ענווים, וידוע שהעניו נמחלין לו כל עוונותיו.
וזה שאמר: 'רק אתכם ידעתי' - רצה לומר: אני לא ידעתי אתכם מכל האומות, אלא על ידי שאתם ממעטים עצמכם, כרמוז בתיבת 'רק' - שהיא למעט, לכן אפקוד עליכם.

'סוף דבר הכל נשמע את הא-לוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.' – רוצה לומר: מי שיש לו יראת שמיים אז נוטל שכרו מושלם כאילו שמר כל מצוותיו יתברך, וזהו: 'ואת מצוותיו שמור'.
וחזר ופירש לך טעמו של דבר ששקולה יראת שמיים כשמירת כל המצוות, יען 'כי זה כל האדם', שלא נברא האדם אלא לבחור בטוב, ולמאוס בר, ולכבוש את יצרו להיות 'ירא א-לוהים וסר מרע', ומטעם זה ניתנה הבחירה ביד האדם, והכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. ...
נמשך לזה הכתוב: 'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו' - רוצה לומר: מי שהוא ירא שמיים נקרא קדוש מטעם 'כי אין מחסור ליראיו' - רוצה לומר שעל ידי יראת שמיים נוטל שכרו מושלם כאילו קיים כל המצוות ולא חיסר אחת. ...
הכל עולה שהתורה והיראה שניהם שקולים, ומי שהוא ירא שמיים, יטול שכרו מושלם כאילו, שקיים כל התורה כולה. אשר על כן, אנו צריכים להספיד על הירא שמיים כהספדו של חכם. ...
ולכן אנו צריכים להספיד על פטירת כל אדם כשר וצדיק, ולמיחש בעי שמא סיבת פטירתו היא שלא יראה ברע אשר ימצא את עמו, חס ושלום, ועלינו להתעורר ולשוב בתשובה.

"ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלוהים" (שמות יט, ב) כמו שאמרו חז"ל ויחן שם ישראל שנעשו כולם כאיש אחד באחדות אחת ועל ידי זאת זכו בתורה. וגם כתוב דלא זכה משה רבנו לקבלת התורה אלא על ידי הענוה. ובזה פירש כוונת התנא משה קבל תורה מסיני רצה לומר מסיבת סיני שהוא ענו ובחר בו משה. כמו כן משה על ידי הענוה בחר בו וזה שאמר ויחן שם ישראל נגד ההר כלומר מעין ההר שהיה עניו כמו כן ישראל היו באחדות אחד וזהו על ידי הענוה ולזה זכו לתורה.

"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו על כן באה לנו הצרה הזאת" (בראשית מב, כא)
הנה נודע, מה שאמרו חז"ל, דחרבן בית שני היה בעוון שנאת חינם והנה בנוהג שבעולם השונא לרעהו יהיה אכזרי עליו ואף אם יתחנן אליו, לא ישמע לו. והוכחה לזה בקרא זה עצמו בעניין יוסף עם אחיו בעת נפלו בידם. שם רמז על עניין החורבן כאמור דהגורם לזה הוא עוון שנאת חינם. וזה שכתוב "ויאמרו בני ישראל איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו" בעוון שנאת חינם שהיה לנו על אחינו, עד שגרם אשר ראינו צרת נפשו וגם בהתחננו אלינו לא שמענו אליו ולא רחמנו עליו על כן באה אלינו הצרה הזאת של החורבן.