מקצת שבחו

באשר דבר מלך שלטון, והוא גזר על היהודים הפריזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי קדר ובאהלי פלישתים, שיבואו לעיר תחנותם, ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן מקומות.
ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם, שהשוכרים טוענים לבטל השכירות מכאן ואילך, בטענה שלא השכירו אותם אלא על דעת שיעשו מלאכתם חוצה, ועכשיו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם, תתבטל השכירות מכאן ואילך. והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבודתכם, ואם נמנעה עבודתכם, מזלכם גרם.
ואחר המשא ומתן בדין זה פסקתי ביניהם, שהדין עם השכירים ולא יכולים השוכרים לחזור לבטל השכירות, שהפסד של בעל הבית היא זאת, והשכירות קיימת עד זמן שקבעו. ... אמת שבבואם לפירעון בזמן שהשכירים יושבים ובטלים לגמרי, יש לנו לומר שלא יטלו כל שכרם אלא כפועל בטל.

כולנו בני איש אחד נחנו, משפחה ומשפחה כל משפחות ישראל, ומצווים על האחדות, ומוזהרים על פירוד לבבות רחמנא ליצלן, שהוא הגורם לכל הקורות אותנו.

במקום מצוה 'שומר מצוה לא ידע דבר רע', ושלוחי מצוה אינן ניזוקין. כפי שאמרו לגבי בדיקת חמץ מרבנן: שכל זמן שהוא עוסק במצווה, לא חלי ולא מרגיש מסכנת עקרב המצויים בגלים, יעויין שם.
וכל שכן במצות ישיבת ארץ ישראל שהיא מצוה מן התורה, וכמו שמנאה הרמב"ן במניין המצות מהכתוב: 'וירשתם אותה וישבתם בה', אפילו בזמן הזה.
ואמרנו בכתובות: המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, והקבור בארץ ישראל כקבור תחת המזבח, ומתיה חיים ויציצו מעיר כעשב הארץ ולא כן מתי חוץ לארץ. וכמה דברים טובים נאמרו בה, עד שאמרו ששקולה היא ככל המצות.

נדרשתי לחוות דעתי על מה שאירע בדבדו, יגן עליה א-לוהים, בגרושה שילדה ואינה רוצה להניק הולד, והשליכתו לאביו ליטפל בו ולשכור לו מינקת, יען רוצה היא בתקנת עצמה, שכבר מצאה בעל שישאנה להצילה מרוב עוני, ולא תהיה למקוצעות בכבלי העיגון. שהבעל שנתקשרה עמו לא ימתין כ"ד חודש מיום לידתה, וכאשר באה לינשא עמד מי שמנעה עד מלאת כ"ד חודש.
ובכן אומר ודאי שלא כדין מנעה המונע, שודאי היא מותרת לינשא מן הדין ,ומוסכם הוא מהראשונים ומהאחרונים. ... וכתב מרן בשולחן ערוך: יש ויש, הוא להעיר לב הלומדים להבין העניין על אמיתתו בספרו הגדול. ומלבד זה אם יש מקומות הנוהגים על פי דעת 'היש אומרים' שיש להם על מה שיסמוכו. כלל העולה שמותרת האישה לינשא ואין צריך המתנה כלל.

הרמב"ם אינו מצריך שיעידו עליהם, שלא קבלו שוחד, אלא שלא יהיו מפורסמים בקבלת שוחד, עד כאן לשונו, יעויין שם. הרי שפשט דברי הרמב"ם ומרן, שהעתיק לשונו וכתבו: שאינם ידועים בקבלת שוחד, היינו שאינם מפורסמים בקבלת שוחד. אבל סתמו של דבר להכשיר, שסתם ערכאות לא מקבלים שוחד. ... ועתה המדייק בלשון הרמב"ם, יורה שכך פשט לשונו שאינו פוסל אלא ערכאות שמפורסמים בקבלת שוחד, וכל שאינם מפורסמים, מכשירין השטרות העשויים על ידם. ומכאן לכל העולם אנו אומרים שסתם ערכאות לא מקבלים שוחד.