מקצת שבחו

כי זה קרוב לח"י שנים, אשר נתיישבתי פה העירה, קראסוב באזור, יגן עליה א-להים, אשר נתקבלתי, בעזרת ה' יתברך, להיות להם למורה צדק. והנה כבואי הנה ראיתי כי נשתכחה תורה שבעל פה מפיהם, ואף תורה שבכתב כמעט עתידה להשתכח, וקנאתי על תורתנו הקדושה שלא תשתכח מפי קהל ועדה - עדת הקרימצאקים, והשתדלתי בכל כוחי, בעזרת ה' יתברך, ללמד לבני יאודה תורה שבעל פה, ולמדתי ש"ס עם כמה נערי בני ישראל, מבני העניים שבעיר, ה' ישמרם ויחיו.
קבעתי עתים עמהם ללמוד ביום ובלילה, אני בעצמי, כי אי אפשר ע"י אחרים, כי מהקרימצאקים אין גם אחד מהם שיודע ללמוד ש"ס ואף כי ללמד, ומלמדים אשכנזים מוזר להם שפתם, כי מדברים בלשון טטארית, המלמד לא יוכל לדבר בלשונם, והתלמידים לא יכירו לשון רבם, על כן נחוץ היה עלי לעשות בעצמי, אף כי הוצרכתי להפריע זמן רב לימודי ומלאכתי במשא ומתן של תורה, כי אמרתי לא המדרש עיקר, ותלמוד תורה של רבים עדיף, וברוך ה' כי לא יגעתי לריק, והן רבים עתה היודעים ללמוד דברים אחדים של הלכה, וקצתם יבינו אף בפוסקים.

גלוי וידוע לכל, כי רעיון ישוב ארץ ישראל הוא עניין גדול ונכבד מאד, עד כי המפורסמות אינן צריכות לחיזוק וראיה. גם הנה הרעיון הזה, ההוא לא חדש, מקרוב בא במחנה העברים, כי עוד לפני עידן ועידנים החל לפעום בליבות, בלב אדירי התורה וגדולי האומה, והיה נס להתנוסס, לחונן עפרה, להושיב אדמתה, לקומם הריסותיה, ולטעת נטיעיה, אף בעת אשר אחינו בני ישראל נחו שקטו על האדמה בארצות פזוריהם, וחלמו חלומות בהקיץ כי יהיה עת לחננה עם נדכה ונענה, ותשוב עת הזהב למין האנושי, והיתה הרווחה גם לנו, ונהיה גם אנחנו ככל האדם אשר על האדמה.
עם כל זה גדולי התורה ושרי האומה, אשר עיניהם למרחוק יביטו, חשו עתידות למו, וישאו עיניהם אל ארץ אבותינו, צבי היא לכל העמים. אך מסיבות שונות לא יכלו להוציא אז מחשבתם הטובה אל הפועל. אך הסופות בנגב נפחו רוח חיים בעצמות היבשות, וזיק ישוב ארץ ישראל החל להתלהב להתרחב ויהי לשלהבת י-ה, כי רוח ממרום נשבה על יחידי סגולה, ויאזרו כח ואון לאחד ולאחות את הלבבות, ועבוד שכם אחד בעניין הקדוש הזה, ובקול גדול קראו: אחים! חזקו והתחזקו בעד עמנו וישוב ארצנו להיות כל אחד לאחיעזר ולאחיסמך.

אנא אחי אל תרעו, עליכם המצווה להחזיק ביד הרב הגאון אב בית דין קהילה של מחנם, הן ברוחניות - שיהיו דבריו בכל דיני התורה נשמעים לכל קהל עדתכם יחיו. והן בגשמיות - להיטיב מעמדו. אשר לכפי הנשמע נתקלקלו צינור השפעתו ברשעת השוחט ובודק הנזכר לעיל, ויש זמן, זמנים הרבה, שלא נותן לו לחם חוקו, כפי המדובר ביניכם.
וכאשר כך, היא חובתכם לרוממו ולגדלו, גדלהו משל אחיו, על המחיה ועל הכלכלה, לחם ושמלה, ויהיה בו תורה וגדולה, ושכר הוא לכם, עץ חיים היא למחזיקים למען ירבו ימיכם, ותהי זאת תהילתכם ותפארתכם, תחת אשר מעשי השוחט ובודק הזה, לחרפה נתן אתכם.

בואו ונחזיק טובה להנשר הגדול, ראש המדברים, גדול אדוננו רבנו משה בר מימון, זיכרונו לברכה, כי הסיר חרפה, סתם פי מקטרגים, אף הוא ביטל את המעוררין באשר הודיע לנו בספרו הנורא, ספר 'יד החזקה' כי מנהג זה הוא מנהג קדום בספרד, וזו לשונו הטהור: ונוהגין כל ישראל בספרד ובמערב ובשנער ובארץ הצבי, להדליק עששיות בבתי כנסיות, ולהציע בקרקען מחצלאות כדי לישב עליהן, ובערי אדום יושבם בה על הכיסאות. עד כאן לשונו הזהב.
והכיני בשר לו, עיניו תחזינה מישרים כי רוח הקודש הופיע בבית מדרשו, לחרות דברים אלו על ספרו, אשר איננו רק לפסק דין, ומה לו להודיע מנהג המקומות בעניין זה, אם לא להודיע לדור אחרון, שלא יוציאו לעז על הנוהגים כה וכה, כי מנהגי אבותיהם בידם.