מקצת שבחו

והינה כי עיקר מצוות הצדקה, לצרף עם מצוות הצדקה דברים ניחומים ודברים טובים, להשיב נפשו העגומה, לבלתי יצטער העני שבא לידי כך שיצטרך לבריות, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: המפייסו מתברך בי"א ברכות. 'וטוב איש חונן ומלווה יכלכל דבריו במשפט' - ושיכלכל דבריו לעני בדברים מסודרים בהשכל בצדק ובמשפט.
ובהיותו סמוך על שולחנו בנוח, יתבייש העני, כי המצפה לשולחן אחרים - עולם חשך בעדו, וחייו אינם חיים, ופניו משתנים ככרום. ולזה מקדים בדבריו להעני: 'הא לחמא עני' - כי אבותינו במצרים אכלו בעוני במרירות לב, ואחר כך נגאלו. ובכן בהיות העני סמוך על שולחנו, בזכות הצדקה מקרבת הגאולה, ונגאל כולנו, ולשנה הבאה 'בארעא דישראל בני חורין' - ונאכל בשובה ונחת.

תנא דבי אליהו: 'יום ליום יביע אומר - זה תורה, נביאים וכתובים' - כי זה ידוע: כל דבר יקר המעלה, וכל דבר המאיר לכל, בתוך הנפש, יכונה: 'יום' - כיום המאיר לכל העולם. וכל תקופה ותקופה מושכת לתקופה שאחריה, דבר הגלוי וידוע ומפורסם לכל, 'יביע אומר' - שמכרזת ואומרת דברי א-להים חיים ומלך עולם. ועל זה אמרו שעומד על התנ"ך הקדוש, הנמסר לכל אומה ולשון, וכולם מחבבים ומעריצים אותו, כיום הזה, הנהנים מאורו כל תושבי תבל. וזה כבוד שמים.
ואנחנו ביחוד, עם הישראלי, מ'לילה ללילה יחווה דעת' - היא התורה שבעל פה, שרק לנו ניתנה, ומשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. ולזה סיים התנא דבי אליהו: 'ולילה ללילה יחווה דעת - זו תורה שבעל פה: המשניות וההלכות וההגדות, וכל מה שיחדש תלמיד ותיק - כולם נתמסרו למשה רבנו, עליו השלום, בסיני 'בלי נשמע קולם' - שהם נמסרים מפה לאוזן.
'בכל הארץ יצא קוום - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות' - הם השדיים להניק את חלב התורה שבעל פה, והם גבורות ה' וחסדי ה' על עם ישראל בפרט. ואוהב ה' שערי ציון אלו עשרים המצוינים בהלכה, ומיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה.

'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' - ולא אמר: אעשה נפלאות, כי יחולנו ותקוותנו, שה' יראנו נפלאות כימי צאתנו ממצרים, כי האף אמנם כי ה' עושה עמנו נפלאות בכל דור ודור, כי אלמלא זאת לא היינו קיימים, אך הם נסתרים ונעלמים, ותקוותנו כי יהיו מוחשיים, עין בעין נראה.

חפצתי לכתוב לו בדבר נחוץ. והוא כי פה מזה איזה שנים בנינו בית הכנסת חדשה שנקראת 'מגן אברהם'. ותקנו הגבאים בהסכמתי לעמוד בקריאת עשרת הדברות ביום חג השבועות ובפרשת יתרו, וסמכתי על כמה ספרים שבכמה מקומות נוהגים כן. וזה מוסיף יקר ופחד ומורא בבית הכנסת. ורבי שמעון בן צמח דוראן במנהגי ארג'יל כתב כי הם נוהגים לעמוד ביום השבועות ובסדר יתרו, לא בסדר ואתחנן. והחולקים על זה סומכים על שבקשו לקובעם בקריאת שמע, אך בטלום מני תרעומת המינים. ועיין באורח חיים סימן קמ"ו סעיף ד', שהביא משם מורנו הרב מאיר מרוטנבורג, שמחמירים לעמוד בכל קריאת ספר תורה.
באתי כעת בקצרה, כי העת נחוץ, ובעת אחרת אאריך. רק חפצתי שיתייעץ עם הרב הגדול וכו' הדה"מ מר אביו, שיחיה לימים ארוכים, אם צריך לעשות כך, כי שמעתי כי המקובלים מתנגדים לעמוד על פי שיטת האר"י זצ"ל, ובגין דבריהם שכבר נהגו איזה שנים אם נחוץ לבטל המנהג או אפשר להמשיך והנני מחכה לתשובה. והנני הוגה בדבר שלומו ובנחיצות.

הנה כי דת ישראל היא מבוססת על החמלה הכללית ולא רק על היהודים התושבים, כי אם גם על הגרים, להתחשב עמהם כאלו הם אזרחי הארץ, כמה שנאמר: 'כאזרח מכם יהיה הגר, הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים'. ולכן בחג הזה, חג חירותנו, ואף בגלותנו המר הזה שאנחנו תחת עול זרים, מכל מקום זאת חירות מתוך עבדות, ואף שאינה דומה חירותו לחירות כל העמים, אמנם חירותו עומדת למעלה מחירות כל הגויים והעמים, והר נעלה ורוממה החירות הזאת היא הנותנת לו כח נעלמה לסבול כל ייסוריו ומכאוביו, כל ייסורי הנפש וייסורי הגוף. ...
המסירות הנפש היא שהקריבה אותנו להר סיני, וקבלנו את התורה, ובחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו, וכל העמים ילכו בשם א-להיו, ואנחנו נלך בשם ה' א-להינו, ואם לפעמים נתרשל מעבוד את ה', ונעשה מעשים שאינם מתאימים לרוח תורתנו הקדושה, גם אז נרגיש בחטאתנו ורוח א-להים הנטוע בקרבנו. ובזכרנו את העבר: את יציאת מצרים, את מתן תורתנו, את האור הצפון בתוכה, את גזענו, את מחצבנו, נשוב אל ה' מתוך התעמקות והכרה ברורה, ומתוך אותה החירות, הנטועה בנו חירות הנפש, שרכשנו בחג חירותנו זה, היא שהגנה על עם ישראל להישאר בטהרתו, ואב לבנים מוריש את הסגולה הזאת, מדור לדור, ובכן גם בגלותנו אנו שמחים על חירות הנפש, ומקיים כי יראה ה' בעונינו - לתת לנו גם חירות הגוף ובהתאחדם יחד נעבוד את ה'.