מקצת שבחו
חכם פריגא (ישועה) זוארץ נולד לאמו ולאביו ביום ב' טבת תרס"ח (1907) בטריפולי שבלוב.
עוד בתחילת דרכו ב-'צלא' (תלמוד תורה של יהודי לוב) נתגלה כתלמיד מוכשר בעל זיכרון פנומנלי. בגיל 17 העבירו אביו לבית-ספר של חברת 'יגדל תורה' ושם למד אצל חכם כמוס נחאיסי.
בשנת תרפ"ט (1928) והוא בן 21, נשלח חכם פריגא זוארץ מטעם הרבנות בטריפולי לשמש כרבה של העיר חומס. בנוסף שימש כחזן, שוחט, פוסק הלכה ומורה לעברית. עוד היותו בחומס וגם לאחר חזרתו לטריפולי, חיבר שירי געגועים לארץ ישראל ואהבת ציון, אותה דאג להשריש בלב תלמידיו לצד העברית. חכם פריגא זוארץ סייע לסוכנות בהעלאת יהודים ארצה. בשל קשריו ההדוקים עם יושבי ארץ ישראל, שהשלטון האיטלקי שבלוב סימן כארץ אויב בשל המנדט הבריטי, הואשם חכם פריגא זוארץ בשנת תש"א (1940) בריגול ונשלח לשתי שנות מאסר במדבר הלובי.
חכם פריגא זוארץ זכה ועלה לארץ בשנת תש"ט (1949), והועבר עם אחיו למעברת שבות עם (בית ליד), שם שימש כמחנך ומאוחר יותר כמנהל ביה"ס. שמו יצא לפניו ככתובת נאמנה לשאלות הלכתיות בארץ ובגולה. הוא חיבר ספרים רבים, ביניהם 'יהדות לוב', 'אנשי אמונה', 'שאו זמרה' ועוד. רוב עבודתו הספרותית עסקה בחיי בני העדה הלובית, מנהגיהם ומורשתם.
חכם פריגא זוארץ היה פעיל בתנועת 'הפועל המזרחי' ויסד עם חברים נוספים את 'ועד קהילות יוצאי לוב', שהפך לאחד מהגופים במוסדות המפד"ל. בשנת תשט"ו (1955) נבחר לחבר בכנסת השלישית מטעם סיעת חזית דתית לאומית.
בגיל 83 הוענק לו תואר 'יקיר התנועה הדתית לאומית'. במקביל, זכה להקים ישיבה ע"ש חכם אברהם חיים אדאדי שהיה מגדולי חכמי לוב, ששימשה כישיבת המשך ל'ישיבת אדאדי' שבטריפולי.
חכם פריגא זוארץ נפטר ביום ט' אייר תשנ"ג (1993). לאחר מותו הוקם תלמוד תורה על שמו בשיכון ותיקים בנתניה הנושא את שמו, 'אדני פ"ז' ואף נקרא על שמו רחוב בשיכון ותיקים בנתניה.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד מנהג נשות לוב הצדיקות לאסוף בכל ראש חודש לקופת 'רחל אמנו'
היו מספר נשים, בטריפולי הבירה ובערי השדה שהיו מחזיקות 'קופת רחל אמנו', קופה שהכנסותיה קודש לישיבות ספרדיות ידועות בירושלים. לקופה זו היו מתנדבות בעיקר נשים. ...
אחדות מהנשים המחזיקות אצלן קופות אלה, היו יוצאות בכל ערב ראש חודש ומסתובבות בבתים בכדי לאסוף תרומות ל"רחל אמנו", וכמובן, היו נענות בסבר פנים יפות וכל אשה תרמה כפי יכולתה.
זכות זו להיות הגבאיות של רחל אמנו נחשבת, ובצדק, לזכות גדולה שעליה אין לותר בשום פנים, לא זקנה ולא תשישות כח, לא גשם ולא מזג אויר קשה בחורף ובקיץ, היו יכולים למנוע צאתן של מתרימות אלה. וכך היינו רואים נשים זקנות, שחוחות קומה, שבקושי רב היו יכולות ללכת, עושות מאמץ עליון ויוצאות בכל ערב ראש חודש לקיים מצוה זו הכרוכה בהליכה מייגעת במשך שעות מבית לבית. ...
ויותר ממה שהגבאית מברכת את התורמת ומאחלת לה שזכות רחל אמנו הצדקת תגן עליה ועל כל משפחתה, מרעיפה התורמת את ברכותיה על ראשה של הגבאית המתרימה שבאמצעותה יכלה לקיים את נדרה ולהיות מהשותפות למחזיקות ידיהם של לומדי התורה בארץ הקודש, וכד'.
חכמות נשים, עמ' 9, ועד קהילות לוב בישראל, תל אביב, תשמ"ב (1981)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מספר בשבחו של השומר הן על גופם הן על כבודם של בני עניים
דרך מקורית משלו מצא המנוח חואתו חסאן (גאלאמין) ז"ל לקיים מצוות 'כי תראה ערום וכסיתו', במיוחד לכסות לילה בלילות החורף הארוכים והקרים. הוא היה קונה בעונת הקיץ עשרות רבות (עד חמישים) שמיכות צמר "עביות", ובהתקרב החורף היה משאיל אותן למשפחות עניות שידן אינה משיגה לקנות כסות לילה לבניהן. ההשאלה היתה במפורש על מנת להחזיר אותן בעונת האביב, כשלא יהיה עוד צורך בכסות חמה בלילות. היה מקבל בחזרה את השמיכות המשומשות, מוכר אותן וקונה במקומן חדשות בכדי להשאיל אותן לנזקקים בחורף הבא (שמיכה חדשה מחממת יותר ממשומשת) וחוזר חלילה.
מצווה גדולה זו, שאותה היה מקיים איוב בימי גדולתו ועשרו: 'אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון, אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם', קיים המנוח במילואה ובדרך מקורית משלו, כאמור. דרך המונעת בושה מהמקבל, שהרי סוף סוף הוא מחזיר את השמיכה לבעליה, וגם מאפשרת לאיש החסד לחזור על מעשהו זה שנה שנה בלי הוצאות מרובות, שיתכן שלא היה יכול לעמוד בהן. זכר צדיקים לברכה.
אנשי אמונה, עמ' 33, ועד קהילות לוב בישראל, תל אביב, תשמ"ד (1983)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מספר בשבח יהודי לוב ועד כמה התיישבה מצוות ישוב הארץ בלבם
באו זמנים חדשים, ואל שורת הקופות הקדושות, שהיו נמצאות פה ושם בבתים: קופת רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רחל אמנו ועוד, נוספה עוד קופה אחת קדושה לא פחות, והיא קופת קרן קיימת לישראל. וקופה זו על אף היותה צעירה מאד לימים, ביחס לקופות הותיקות הנ"ל, תפסה חיש מהר את מקומה הנכון ביניהן, כשווה בין שוות, שהרי כולן למטרה אחת נוסדו, ובאפיק אחד כספיהן זורמים, למען ישובה של ארץ ישראל וחיזוק ידי יושביה. אין כאן התחרות ואין כאן דחיקת רגל של מישהו, אדרבא, כל אחת שמחה בהצלחתה וקידומה של חברתה, כי הצלחתה של האחת היא הצלחתה של האחרות.
חכמות נשים, עמ' 13, ועד קהלות לוב בישראל, תל אביב, תשמ"ב (1981)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לשבח המעשים, גם שלא נזכרו כולם, מחמת ענוותנותם
חלק קטן מאוד, ממה שהיינו, אנחנו בני הדור הזה והדורות הבאים, זוכים לדעת ולשמוע אילו התמזל מזלנו וכל המעשים הטובים של כל העושים - או לפחות חלק גדול מהם, היו זוכים להנצחה מפי עדי שמיעה וראייה שהיו מספרים את אשר ראתה עיניהם ושמעה אזנם, והיו הדברים נכתבים על ספר, להיות זיכרון עולם לעושיהם, ומקור ברכה ועונג לקוראיהם ושומעיהם.
ואולם לא זכינו לכך מהטעם הפשוט שהמעשים נעשו על ידי אנשים צנועים ענווים, שלא היתה להם שום כוונה להתפרסם או לפרסם ... עצם העובדה שאין בידינו הרבה סיפורים על מעשים טובים היוצאים מן הכלל, שנעשו בידי בני עלייה יוצאים מהכלל, אינו פוטר אותנו מלהעלות על הכתב את מה שעלה בידינו לדעת ולשמוע. זוהי בחינת 'מצווה הבאה לידך - אל תחמיצנה'.
אנשי אמונה, עמ' 5, ועד קהילות לוב בישראל, תל אביב, תשמ"ד (1983)