מקצת שבחו

'צדק צדק תרדוף' - יש הרבה עניים ואין לו די מחסורם לתת, ויש עשיר אחד שיש לו הון רב ואינו נותן. וקיים לנו שכופין על הצדקה, אלא שאין יכולים לכופו. לכן אומר: כיוון שהדין הוא לכופו, אגזול ממנו ואתן לאלו העניים, והוא בדעתו שיפה עושה.
על זה אמר: 'טוב מלא כף נחת' - שהולך ופועל ועושה מעט משלו, ולא אותו שגוזל וחומס מאותו עשיר, שאינו רוצה ליתן, הגם כי כוונתו אינה כי אם לחלק לעניים.
וזהו הכפל: 'צדק צדק תרדוף' - היינו: עניים שלא תאמר כיוון שהצדקה היא מצווה גדולה עד מאוד, אם כן אף אני אעשה זאת, שאם יהיו הרבה ואין לי כל כך ליתן להם, ויש עשיר שיכול ליתן להם די סיפוקם, ואינו רוצה ליתן אגזול ממנו. שאם אתה רוצה לעשות צדקה '- צדק צדק תרדוף', שיהיה הממון הוא בא לידך בצדק, ולא בתורת גזל מזה הממון ותעשה ממנו צדקה

שהנה, יש עוד חילוק אחד בין העובד מאהבה לעובד מיראה. שהעובד מאהבה הוא חושק שגם אחרים יעשו כמוהו מחמת אהבת הנעבד החקוקה בליבו. מה שאין כן העובד מיראה די לו להפקיע את עצמו . וגם שדרך העבד לעבוד מיראה, וטבע הבן לעבוד את אביו מאהבה. ואם אנחנו עובדים את ה' מיראה - נקראים עבדים, ואין דרך בין העבדים שהאחד יזרז את חברו בעבודת רבו, ואדרבא הוא שמח אם חברו מתרשל בעבודתו. לא כן אם אנו עובדים את ה' מאהבה אנו נקראים בנים למקום ודרך האחים שאיש את אחיו יעזור.

'ושבתי' שתי פעמים: 'ושבתי בשלום אל בית אבי', 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים' - לרמוז על הגאולה שאם יסתלק שנאת חינם מביננו אשר היא הייתה סיבה לחורבן בית קודשנו ותפארתנו, ונהיה כולנו שלום בין איש לרעהו וזהו: 'ושבתי בשלום אל בית אבי', אזי ימהר יחיש לגאלנו גאולה שלימה ויבנה לנו בית המקדש - 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים'.

נוהגים שלא לומר נפילת אפיים בי"ד אייר מפני שהוא פסח שני, שכן המנהג בסאלוניקי אך ביום ט"ו אייר המנהג חלוק: יש אומרים בו נפילת אפיים ויש שאין אומרים בו. ...
ואנוכי העבד תם, נראה לעניות דעתי, ט"ו אייר אינו נכלל בכלל ספק שלא לומר בו נפילת אפיים, ובוודאי מה שבעיר סאלוניקי, יש שאינם אומרים בו נפילת אפיים, לעניות דעתי, איני רואה להם על מה שיסמוכו, וזה נמשך להם משאר עם הארץ, שהם אינם רוצים לומר ווידויים ותחנונים אבל ליראי שמיים והתלמידי חכמים לא יכנסו בספק זה, שלא לומר בו נפילת אפיים.

'לעשות רצונך א-להי חפצתי, ותורתך בתוך מעי. בישרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא.' -
עיקר עסק התורה לשמה הוא כשיהיה עוסק בסתר. הכוונה שבא ללמוד, התלמיד חכם, כשיהיה עוסק בתורה שיהיה לימודו בסתר, ולא בפני רבים שאז תהיה כוונתו כדי שיפארוהו בני אדם ויכבדוהו, ובזה תהיה תורתו שלא לשמה, אלא צריך שיעסוק בתורה בסתר, וזה יהיה בשעת לימודו.
אמנם כשיהיה בבית המדרש ושאלוהו בשום דבר, צריך שיאמר דבריו בגלוי ובפרסום או אם יצטרך לדרוש ברבים וללמד תורה לבני דורו - כל זה צריך שיהיה בגלוי, ואין בזה שום חשש תורה שלא לשמה כי לא הקפידו חז"ל, והזהירו להיות עסקו בתורה בסתר, שהוא לשמו יתברך, כי אם בשעה שהוא למד לעצמו אבל לא בשעה שהוא צריך ללמד.
וזהו שכתוב: 'לעשות רצונך א-להי חפצתי' - שמה שהוא רצונך היינו שתהיה עסק התורה שאני לומד היא בסתר, כמו שכתוב: 'מה ירך בסתר - אף דברי תורה בסתר' - בזה אני חפץ ועושה כן. אבל כשאני צריך ללמד תורה לאחרים, כגון בבית המדרש ושאלו איזה דבר, או אם יצטרך לדרוש ברבים וללמד תורה לבני אדם, צריך שיהיה בגלוי ובפרסום ואין חשש בזה משום תורה שלא לשמה.

כשדורש הבן ומחדש איזה חידושי תורה, לעילוי נשמת אביו ואמו, משמח לב אביו שבשמיים.